ברוש נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.לפני ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק), על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 26.9.11 (להלן – הוועדה).

העובדות

2.המערער, יליד שנת 1961, נפגע בתאונת דרכים ביום 12.11.09 (להלן – תאונת הדרכים), אשר הוכרה כתאונת עבודה. בעקבות פגיעתו זו נקבעה למערער נכות זמנית, שעליה אין הוא חולק.

3.המערער סובל ממחלת הסוכרת סוג 2 (להלן – המחלה), אשר לטענתו הוחמרה בעקבות תאונת הדרכים והפכה מ"סוכרת גבולית שטופלה בדיאטה בלבד" לסוכרת בלתי מאוזנת המחייבת טיפול תרופתי.

4.המערער הגיש לוועדה חוות דעת רפואית בעניינו מאת פרופ' ארדון רובינשטיין, מומחה לרפואה פנימית ולמחלות מטבוליות (להלן – חוות הדעת), וכן הבהרה מטעם פרופ' רובינשטיין מיום 6.6.11. בחוות הדעת נכתב כדלקמן:

"... לפנינו גבר בן 48 שטרם התאונה סבל מסוכרת גבולית כחלק מתסמונת מטבולית... בעטיה של התאונה ומצב הסטרס שנלווה לה הופיעה סוכרת לא מאוזנת שהתבטאה בקליניקה של שתייה מרובה, השתנה מרובה וירידה במשקל. ואמנם בבדיקות המעבדה הראו סוכרת שאיננה מאוזנת כלל עם ערכי המוגלובין מסוכרר של 12.2% (ערכים נורמלים עד 6%)... חל שיפור במצב הסוכרת בהדרגה, תוך מתן טיפול תרופתי והעלאתו בדרגה עד היום. מתוך סמיכות הזמנים בין הופעת הסוכרת הלא מאוזנת לתאונה שלוותה במצב דחק יש לקשור בוודאות את הופעות הסוכרת הלא מאוזנת לתאונה (ראה נספח מדעי נלווה). אני קובע שאחוזי נכותו של מר ברוש איתי... הם 10% נכות. אחוזים אלו עלולים לעלות משך השנים שכן סוכרת מסוג 2 כמו שיש למר ברוש נוטה להתקדם ולהחמיר עם השנים ולהיות מלווה בסיבוכי סוכרת".

בהבהרה מטעמו, כתב פרופ' רובינשטיין כך:

"קראתי את המלצת היועץ הרפואי... שקבע שלדעת הוועדה התאונה גורמת לסטרס שיכול לגרום לעליית סוכר זמנית חולפת כפי שכל מצב סטרס יכול לגרום – במקרה זה ידוע על רמת סוכר מוגברת עוד טרם התאונה ולכן הוועדה בדעה שאין קשר בין הסוכרת לתאונה. אני חולק על קביעה זו. ערכי ההמוגלובין המסוכרר היו 7.2% טרם התאונה ללא טיפול רפואי. לאחר התאונה ערכי ההמוגלובין המסוכרר 12.1%. בעקבות כך ניתן טיפול פומי בעטיו ירד משך הזמן ההמוגלובין המסוכרר ל – 8.2%. משמע, בעטיה של התאונה החמרה בסוכרת לאורך זמן שדורשת טיפול רפואי שלא היה קודם לכן... הנני חושב שיש לתאונה חלק בהחמרת הסוכרת של מר ברוש איתי והישארותה כזו גם בתקופה שלאחר התאונה".

5.הוועדה החליטה שלא לקבל את מסקנתו של פרופ' רובינשטיין בדבר קיומו של קשר סיבתי בין המחלה לבין התאונה, וקבעה כדלקמן:

"... אין חולק שמר איתי ברוש סבל מסכרת מסוג 2 עוד טרם התאונה עם ערכי המוגלובין... בערך של 7.2 ביום 2/8/09 היינו 3 חודשים טרם התאונה. המערער, עורכת הדין המייצגת ופרופ' רובינשטיין מעלים 2 טענות האחת דחק התאונה גרם להחמרת הסכרת באופן זמני ובהמשך להחמרה מתמשכת בה. על פי מאמרו של SAZ וחבריו ב-... בשנת 2011 מראה שעלייה זאת הינה חולפת ולא מצביעה על החמרת הסכרת.

...

הוועדה אינה מקבלת את חוות דעתו של פרופ' רובינשטיין בקשר בין דחק והתפרצות סוג 2 משתי סיבות: א. פרופ' רובינשטיין היה חבר בוועדת רז ב – 6/96 אשר שללה קשר זה. 2. מששת מבואותיו לחוות דעתו רק אחד מהם קושר קשר כלשהו בין סכרת מסוג 2 לאירוע מדחק. שאר אסופת המאמרים עוסקת בדיכאון שאינו מענייננו כאן ובדחק במקום העבודה שאינו רלוונטי לאירוע טראומטי מסוג תאונה.

לסיכום לדעת הועדה אין קשר סיבתי בין הסכרת ואירוע התאונה הנדונה ואף לא להחמרה בסכרת ההחמרה בסכרת הייתה חלק טבעי של מהלך המחלה".

מכאן הערעור שלפני.

טענות הצדדים

6.המערער טוען כי יש להחזיר את עניינו לוועדה בהרכב אחר, וזאת מהסיבות הבאות:

הוועדה שללה את אפשרות קיומו של קשר סיבתי בין תאונת דרכים לבין המחלה באופן כללי וגורף, מבלי שדנה בנסיבות המקרה הספציפיות של המערער.

הוועדה שגתה משלא קיבלה את חוות הדעת מנימוקים שאינם רלוונטיים ואשר בחלקם אינם נכונים מבחינה עובדתית. המערער מציין בהקשר זה כי הוועדה הפנתה לחברותו של פרופ' רובינשטיין בוועדה שהתקיימה לפני כ – 18 שנה, שהיו חברים בה רופאים רבים ואשר דנה בקשר בין סוכרת סוג 1 למצבי דחק ודווקא ביחס לסוכרת סוג 2 ציינה כי "סביר שמצב לחץ קיצוני עשוי לחשוף את המחלה...".

פרופ' רובינשטיין הציג בחוות הדעת אסכולה מקלה יותר, המכירה בקשר סיבתי בין המחלה לבין מצב דחק – ותמך את דבריו במחקרים מדעיים. משקיימת אסכולה כאמור, אשר אינה מקובלת על רופאי הוועדה – מוצדק להחליף את הרכב הוועדה.