ברוקר נ' אוסמזגין ואח'

פסק דין

תובענה בדרך של המרצת פתיחה בגדרה מבוקש לבטל הסכם פשרה בין הצדדים אשר קיבל תוקף של פסק דין, בתיק ת.א (מחוזי תל אביב- יפו) 51321-08-10 ביום 29.5.12, בפני כב' השופט חיים טובי (נספח 1 לתובענה).

התובענה הנ"ל בת.א 51321-08-10 הוגשה ע"י משיב 1 נגד המבקש, בגדרה התבקש בית המשפט להצהיר כי המשיב 1 הינו בעל זכות הבעלות בדירה בשדרות רוטשילד 120 תל אביב הידועה כחלקה 16/2 בגוש 7438 (להלן "הדירה") והזכאי להירשם כבעליה, חרף היותה רשומה על שם המבקש.

מספר שבועות לאחר הגשת התובענה דלעיל, הגיש המבקש תביעת פינוי בסדר דין מקוצר נגד המשיב, בת.א (שלום תל אביב- יפו) 52195-08-10 (נספח 3 לתובענה). תובענה זו הסתיימה בפסק דין המחייב את המשיב לפנות את הדירה ולמסור את החזקה בה למבקש (נספחים 3, 4 לתובענה).

ביום 29.5.12, במהלך הדיון בת.א 51321-08-10 בפני כב' הש' טובי, הגיעו הצדדים להסכם פשרה אשר ניתן לו תוקף של פסק דין. פסק הדין קובע כי הדירה תימכר על ידי באי כוח הצדדים שמונו לכונסי נכסים ומתווה את אופן המכירה וחלוקת התמורה בין המבקש למשיב. עוד נקבע בפסק הדין, כי משיב רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה במשך 45 יום מיום אישור ההסכם וכי פסק הפינוי יבוטל היה והוריו ירכשו את הדירה בהתאם לזכות סירוב ראשונה שהוקנתה להם בהסכם הפשרה.

המבקש עותר לבטל פסק דין זה.

לטענת המבקש, יש לבטל את פסק הדין הואיל ועו"ד טהורי אשר ייצג אותו בתובענה, חרג מסמכותו עת הסכים בשמו לפשרה המוצעת, על אף שהמבקש הודיע לו בכתב, זה מכבר, כי הוא אוסר עליו להתפשר בענייניו ללא הסכמתו מראש. המבקש טוען כי לא הסכים לפשרה שהוצעה ביום הדיון ולמעשה, עמד בתוקף על סירובו בהיותו מחזיק פסק הדין חלוט לפינוי המשיב. המבקש טוען כי הביע את עמדתו זו בפניי עו"ד טהורי.

לטענת המבקש, הוא לא דרש, שאל או מנע את מתן התוקף של פסק הדין לפשרה לאור חששו מביזוי בית המשפט, שכן היה מיוצג על ידי עו"ד טהורי. על כן, על פי הבנתו, לא רשאי היה לפנות לבית המשפט על דעת עצמו, מקום שבית המשפט לא פנה אליו. מה גם, כי עו"ד טהורי הציג בפניו מצג, לפיו הסכם הפשרה לא יאושר עד אשר יועבר לעיונו ולחתימתו, מצג, שנתגלה כשגוי, מאחר וניתן להסכם תוקף של פסק דין בו במקום.

לאור האמור טוען המבקש, כי עו"ד טהורי חרג מסמכותו. מטעם זה, ובהעדר הסכמתו המפורשת לפשרה, הרי שנפל פגם יסודי בכריתת ההסכם המהווה את בסיס פסק הדין ויש הצדקה לבטלו, הגם אם יש בכך פגיעה במשיב, ככל שזו נטענת.

מנגד, טוען המשיב, כי הליך המשא ומתן לא נעשה על רגל אחת אלא נמשך כ 5 שעות, כאשר כל הצדדים נוטלים בו חלק, לרבות מעורבותו של בית המשפט, כאשר כל צד מיוצג כנדרש על ידי בא כוחו.

לדידי המשיב, התנהלות הצדדים ובאי כוחם ביום הדיון, מעידה על כך שהמבקש הסכים מרצונו החופשי להסדר הפשרה ואף היה שותף פעיל לגיבושו יחד עם בא כוחו, ולפיכך אין די בטענותיו הקלושות של המבקש, המנותקות מן המציאות העובדתית והמשפטית, על מנת להוכיח טעמים מיוחדים וכבדי משקל המצדיקים ביטול פסק הסכם הפשרה יבוטל, ונראה כי המניע לפתיחת הליך זה, הינו חרטתו של המבקש על כך שחתם על ההסכם.

פסק דין המעניק תוקף לפשרה הוא בעל מספר מאפיינים שנועדו להבטיח כי החוזה שנכרת בין הצדדים במסגרתו, יהא תקף. עמד על כך בית המשפט העליון ברע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור פ"ד נו (1) 577, 585 (2001) באופן הבא:

"פסק-דין המעניק תוקף לפשרה שהושגה בין מתדיינים מאופיין בשלושה: ראשית, יסודו בחוזה. שנית, החוזה הוא פרי פשרה בין מתדיינים בהליך שיפוטי. שלישית, החוזה הופך לבקשת המתדיינים לפסק-דין אם בית-המשפט מוצא אותו ראוי ומאשרו. מאפיינים אלו אינם עומדים בגפם, אלא משליכים הם זה על זה. שכן, עצם השגת הפשרה, כמו גם קיומו של ההליך השיפוטי כמסגרת לניהול משא ומתן, מבטיחים את החוזה שנכרת מפני טענות העשויות לשלול את קיומה של ההתקשרות מעיקרה – כגון היעדר גמירת-דעת – או מפני טענות המקימות עילה לביטול החוזה, כגון טעות, הטעיה, כפייה ועושק.

כך, פשרה מבוססת על ויתור הדדי של הצדדים על מקצת טענותיהם זה כלפי האחר. ויתור זה עשוי לפתוח פתח לטענות כנגד הפשרה, שעצם הדיון בהן מנוגד לתכליתה להביא לסיום מוחלט של הסכסוך ואף פוגע בציפיות הצדדים בעניין זה".

מכאן, ברורה עמדתה של ההלכה הפסוקה, לפיה בהעדר טעם מיוחד, כבד משקל ומשכנע, לא יתקבלו טענות כנגד פסק דין המעניק תוקף לפשרה, שמעצם מהותה מגלמת את עקרון ה"סופיות" וניתנה מתוך הבנת הצדדים באשר לוויתוריהם ובהסכמתם. (ראו, שם, עמ' 586, וכן ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטרש, פ"ד נא (1) 577, 592 (1977)).

אחד מן הטעמים המצדיקים הגשת תובענה לביטול פסק הדין שנתן תוקף להסכם פשרה, הינו הטעם כי אחד מן הצדדים להסכם או יותר, מעלה טענות כנגד יסוד ההסכמה. כך למשל, מקום בו דברי ההסכמה לפשרה נאמרו על ידי בא כוח של אותו צד, אולם הוא טוען, כי נאמרו שלא על דעתו ואף בניגוד להוראה מפורשת שלא להתפשר (ראו למשל, ע"א 569/80 אלסינט בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לה (4) 80, 83 (1981), ע"א 2536/90 סיטבון נ' סיטבון פ"ד מה (2) 573, (1991)).

המקרה בו עסקינן, מעלה טענות מסוג זה ביחס לפסק הדין שניתן, דא עקא, המבקש לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו, ונראה כי טענותיו אף נסתרו לנוכח התנהלותו במהלך הדיון.

המבקש תולה את יהבו בעדותו ובעדות חברו ושותפו, דני שרון (להלן "שרון"), הנוגעים בדבר. לא מן הנמנע, כי שרון, שותפו לעסקים (סע' 7 לתצהיר המבקש) בעל אינטרס באשר לגורל הדירה. בחקירתו הנגדית ניסה המבקש להסתיר את קשריו העסקיים עם שרון בניגוד לאמור בתצהירו (עמ' 6, 9 לפרוטוקול). הקשר העסקי בין השניים, כמו גם מעורבותו המשמעותית של שרון בסכסוך עולה גם מחקירתו הנגדית של שרון (עמ' 15, 21-22).

חזקה היא, כי הצדדים נתנו הסכמתם להסכם הפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין בבית המשפט, בעיקר עת הצדדים לה נוכחים בבית המשפט והסכם הפשרה התגבש בסיועו של בית המשפט מהלך שעות ארוכות. בנסיבות אלו, אין די בטענות בעלמא של הנוגעים בדבר ללא כל ביסוס ראייתי. כך גם אין במכתב הכללי (נספח 5 לתובענה) שנכתב ע"י המבקש, האוסר על גיבוש פשרה ללא ידיעתו והסכמתו מראש, בכדי להוות ראיה כלשהיא לכך שהפשרה שגובשה בבית המשפט לא הייתה על דעתו והסכמתו של המבקש בדיוק כפי שדרש במכתבו. גם הבקשה לביטול פסק דין שהוגשה 5 ימים לחר מתן פסק הדין אינה מלמדת שאין מדובר בחרטה.

לטענת המבקש ושרון, לאחר שעקרונות הסכם הפשרה הוצגו בפני המבקש ע"י עו"ד טהורי, הודיע לו המבקש, כי אינו מסכים לפשרה המוצעת. למרות זאת, לדבריהם, עו"ד טהורי, סיכם עם ב"כ המשיב את תנאי הפשרה שקיבלה בהמשכו של הדיון, בנוכחותם, תוקף של פסק דין. טענה זו לא הוכחה, וכאמור אין די בטענות המבקש וחברו/שותפו בכדי להרים את נטל ההוכחה הנדרש. מה גם, כי טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם התנהלות המבקש באולם בית המשפט. המבקש, היה מודע לכך כי מתנהל מו"מ לפשרה בנוכחותו, באולם ביהמ"ש, למרות זאת, לא מצא לנכון לומר כי הדבר נעשה בניגוד מוחלט לרצונו, וכי עורך דינו שנתן הסכמה בשמו פועל ללא סמכות. התנהלות זו מנוגדת להיגיון, כמו גם לשכל הישר.