ברוסילובסקי נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני שתי בקשות, האחת לביטול פסילה מנהלית והשנייה לביטול איסור שימוש.

הצווים הוצאו על ידי קצין משטרה לאחר שכנגד המבקשת הוגש כתב אשמה המייחס לה עבירה של נהיגה בשכרות.

ב"כ המבקשת טוען בבקשות שהניח בפניי כי המבקשת מכחישה את ביצוע העבירה המיוחסת לה. הקצין הפוסל לא דן בחשד המיוחס למבקשת על פי חובתו, לא בירר את העובדות ולא התייחס למכלול העובדות הרלבנטיות. עוד טען, כי בנסיבות המקרה לא נשקפת מסוכנות לציבור מהמשך נהיגתה של המבקשת. כמו כן, ציין בפני כי מדובר במבקשת שהינה גרושה, אם לשני ילדים קטנים הזקוקה לרישיון הנהיגה לצורך מחייתה.

בדיון בפניי הרחיב ב"כ המבקשת את היריעה, וטען כי מדידת ריכוז האלכוהול בוצעה באמצעות מכשיר ינשוף שהופעל לאחר ה-1.8.11, אשר לגביו הונפקו לשוטרים הוראות נוהל חדשות אשר לא מולאו במקרה דנן. עוד טען, כי מכשיר הינשוף החדש לא אושר על ידי שר התחבורה ושר הבריאות וזאת בניגוד להמלצות הוועדה בראשות ד"ר אלמוג שישבה על המדוכה בעניין זה, והמליצה את המלצותיה.

ב"כ המבקשת התייחס אף לראיות לגופן וטען כי קיימים כשלים מהותיים המכרסמים כרסום של ממש בתשתית הראייתית בתיק ומכל הטעמים הללו, ביקש לבטל את הצווים עליהם הורה קצין המשטרה.

ב"כ המשיבה מתנגדת לבקשותיו של הסנגור. היא הצביעה על הכמות הגבוהה של האלכוהול ועל היות העבירה במה שכינתה "מכת מדינה". כמו כן טענה כי הואיל וביהמ"ש דן בתיק בשלב הראיות לכאורה, אין זה המקום לבחון את הראיות לעיצומן. בנוסף, הדגישה, כי המבקשת כשלה בבדיקת המאפיינים ועל כן יש לדחות את הבקשות.

באשר לקיומה של תשתית ראייתית – מחומר הראיות עולה, כי המבקשת נעצרה על ידי השוטרים. כשפתחה את חלון הרכב, נדף ממנה ריח חריף של אלכוהול, היא נדרשה לבצע בדיקת נשיפון, סירבה לרדת מן הרכב, לאחר מספר ניסיונות ביצעה בדיקה במכשיר הנשיפון והתחזק החשד כי היא נוהגת בשכרות. היא התבקשה להתלוות לשוטרים לצורך בדיקת שכרות אך סירבה לעשות כן. עלה חשד כי המבקשת תנסה להימלט. השוטרים הזמינו תגבורת, השוטרים ביקשו לעכב אותה אך המבקשת המשיכה ועמדה במריה, סירבה להיכנס לניידת, השוטרים מציינים בדוחותיהם כי נאלצו להפעיל כוח סביר על מנת לעכבה לחקירה, ונאלצו בסופו של דבר לעצור אותה. התגבורת שהגיעה כללה גם שוטרת ובדוחות שמילאו השוטרים המסייעים מצוין כי הם הגיעו למקום והבחינו בניסיונות השוטרים במקום להכניס את המבקשת, החשודה, לניידת ובהתנגדותה, תוך שהם מציינים שנדף מפיה ריח חריף של אלכוהול.

מבדיקת המאפיינים שנערכה לה עולה, כי המבקשת אישרה ששתתה יין לפני הנהיגה, היא התנדנדה במבחן העמידה, התנדנדה במבחן ההליכה על הקו, אך צלחה את מבחן הבאת האצבע לאף. השוטר, עורך הבדיקה מציין כי התרשמותו הכללית הייתה כי המבקשת נמצאת תחת השפעה בינונית של אלכוהול. בתחקור שנערך למבקשת, כאשר התבקשה להתייחס לתוצאות מכשיר הינשוף ולעובדה שנמצא שיכורה חזרה ואמרה ששתה שלוש כוסות שמפניה במועדון לילה, יחד עם חברים וציינה שהיא מופתעת.

בדין וחשבון שמילאו השוטרים על בדיקת שכרות באמצעות ינשוף, מצוין כי השוטרים ווידאו כי מרגע שעוכבה המבקשת ועד לביצוע הבדיקה במכשיר הינשוף, לא שתתה, לא אכלה ולא עישנה עד לבדיקה לפחות 15 דקות. כמו כן, ציינו כי נעשה שימוש בפיה חדשה עבור כל נשיפה שבוצעה. פלט מכשיר הינשוף חתום על ידי המבקשת וממנו עולה כי בוצעו מספר נשיפות עד שהתקבלה התוצאה 525 מק"ג.

באשר לטענות שמעלה הסנגור ביחס לאי מילוי הנהלים, הנוגעים להפעלת מכשיר ינשוף אציין, כי אין אני נדרש להכריע בסוגיה זו, הואיל ובחומר החקירה לא נמצא פלט כיול המעיד על תקינותה של הבדיקה ודיוקה. ראיית הכיול הינה, כידוע, הכרחית לצורך ווידוא דיוקה של מדידת האלכוהול במכשיר הינשוף, ומשאינה קיימת בחומר הראיות, קיים כרסום של ממש בחומר הראיות, ואין מנוס מקביעה, כי הראיות שביסוד בדיקת השכרות שנעשתה באמצעות מכשיר הינשוף, לוקות בכשל ראייתי חמור, ואינן יכולות לבסס את שכרותה של המבקשת.

עם זאת, נותר עדיין לבחון האם בכוחן של יתר הראיות שבתיק, כדי לבסס את שכרותה הנטענת של המבקשת.

ניתן לבסס עבירה של נהיגה בשכרות גם ללא בדיקה מדעית. כך פסק ביהמ"ש העליון בעניינו של סמי עודה סודקי לפני שנים רבות (ראה ר"ע 666/86 סמי עודה סודקי נ' מדינת ישראל פ"ד מ 4 463). הלכה זו שרירה וקיימת וכוחה עימה עד היום, כפי שהבהיר לא אחת בית המשפט העליון (רע"פ 2073/08 ברבי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.3.2008)).

במקרה דנן, נעצרה המבקשת ע"י השוטרים, וכשניגש אליה השוטר לרכב, ציין כי הבחין בריח אלכוהול חריף נודף מפיה. בבדיקת מאפיינים שנערכה לה, היא כשלה במבחני הביצוע. טענות הסנגור, כי המבקשת כשלה במבחני הביצוע בשל העובדה שהלכה על עקבים, ועיניה היו אדומות בשל כך שבכתה, אין בהן כדי להסביר את העובדה שבעת שעמדה התנדנדה, את ריחו הכבד של האלכוהול שנדף מפיה, ואת ההתרשמות הכללית עליה מעידים השוטרים בדוחות שבפניי, לפיה הייתה נתונה להשפעה לא מבוטלת של אלכוהול. על כל אלה, יש להוסיף את הודאתה הברורה של המבקשת ששתתה אלכוהול, טרם שאחזה בהגה, מכאן שקשרה עצמה בבירור לעבירה המיוחסת לה.

חשוב להדגיש, כי בית המשפט בוחן בשלב זה אך את קיומה של תשתית ראייתית לכאורית המבססת את האישום המיוחס למבקשת, ואין הוא נדרש, או צריך, לבחון את הראיות לעיצומן, ולקבוע על פיהן ממצאים. נוכח הראיות שבפני, נחה דעתי, כי לאור דרישות הפסיקה, קיימת תשתית מספיקה כדי להקים יסוד סביר להרשעה בעבירה של נהיגה בשכרות. בבחינת למעלה מן הדרוש, אציין, כי למצער, קיימת תשתית ראייתית לכך שהמבקשת נהגה תחת השפעת אלכוהול.

באשר לשאלת המסוכנות, מדובר במי שמחזיקה רישיון נהיגה משנת 2000 וצברה לחובתה 5 הרשעות קודמות. עיקר המסוכנות הנשקפת מהמשך נהיגתה נעוץ בעובדה שלכאורה נהגה כשהיא שיכורה, או למצער נתונה תחת השפעת אלכוהול. מדובר בעבירות חמורות ביותר המסכנות חיים. לא אחת גרמו נהגים שיכורים לאבדות בחיים. מצוותו של ביהמ"ש העליון היא להדביר עבירות אלה, בין היתר על דרך של הרחקת נהגים החשודים כשיכורים מהכבישים, כבר בשלב הפסילה המנהלית, על מנת שלא לחשוף את הציבור לנהיגתם המסוכנת.

הנה כי כן, נמצא כי קיימות ראיות לכאורה המבססות את האישום כנגד המבקשת בעבירת השכרות המיוחסת לה, ונשקפת ממנה מסוכנות, ועל כן, אני דוחה את הבקשה לביטול פסילה מנהלית.

באשר לבקשה לביטול איסור השימוש ברכב – נוכח הזיקה האדוקה שיש בין בעלת הרכב לבין מבצעת העבירה, הלא היא המבקשת עצמה, הרי שלא מתקיימת בעניין שבפניי הגנה כלשהי הקבועה בסעיף 57ב לפקודת התעבורה, ומכאן שלא אוכל להיעתר לבקשה ואני דוחה אותה.

סוף דבר, אני דוחה את שתי הבקשות.

ניתנה היום, ג' טבת תשע"ב, 29 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.