ת"א
בית משפט השלום הרצליה
|
22094-06-09
10/04/2011
|
בפני השופט:
אבי שליו
|
| - נגד - |
התובע:
זאב ברונר
|
הנתבע:
1. נורה חברה לביטוח בע"מ
2. חלפון כהן
|
|
החלטה
לפני בקשת התובע לפטור אותו מהגשת חוות דעת רפואית ותחת זאת למנות מומחים רפואיים מטעם בית משפט לקביעת נכותו.
המבקש מנמק בקשתו במצבו הכלכלי הקשה לאחר התאונה שבגינו אינו יכול לשאת בעלויות הנדרשות למינוי מומחים מטעמו ומפנה לנכויות שהוכרו ע"י המוסד לביטוח לאומי.
המשיבה 2 (להלן: "המשיבה") התנגדה לבקשה וטענה כי לא הוכח חיסרון כיס של המבקש שכן הוא משתכר 8,420 ₪ נטו לחודש וכי אם יושת שכר המומחים על המשיבה לא יהיה מאין לגבות כספים אלו חזרה, ככל שלא תוכר אחריותה. המשיבה הפנתה לכך שתובענה זו נדונה על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] ולא על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 ועל כן אין מדובר באחריות מוחלטת.
דיון והכרעה
תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 קובעת כי על בעל דין המבקש להוכיח עניין שברפואה לצרף לכתב טענותיו חוות דעת רפואית, אלא אם בית המשפט פטר אותו.
הדרישה לצרף חוות דעת רפואית לכתב התביעה מעלה את הרף העומד בפני תובע המעוניין להגיש תביעה בגין נזק רפואי ועלולה לפגוע בתובע הסובל מחסרון כיס (ראה: רע"א 4046/09 התעשייה הצבאית לישראל בע"מ נ' מונסונגו, תק-על 2009(4) 135).
תקנה 130 (א) קובעת כי בית המשפט רשאי בכל עת ולאחר שנתן לצדדים הזדמנות נאותה להשמיע טענותיהם, למנות מומחה מטעם בית המשפט לעניין שבמחלוקת בין הצדדים.
בבר"ע (ב"ש) 511/06 אמויאל נ' פלונית (15.8.2006) מבהיר כב' השופט הנדל כי בהעדר חוות דעת בית משפט לא יתיר לבעל דין להביא ראיות בעניין שברפואה שכן התקנות מכירות בכך כי לרוב עניין שברפואה אינו נלמד רק מעדי ראייה או דעתם של הדיוטות ונוצר נטל ראשוני על מתדיין החפץ להוכיח עניין שברפואה. ברם, לבית המשפט שיקול דעת לפטור בעל דין מהחובה האמורה להגיש חוות דעת רפואית, במקרים בהם הצדק אינו מוכן לחסום צד מלהוכיח עניין שברפואה רק מפני שאינו מגיש חוות דעת.
בית המשפט מבהיר שעל בעל דין העותר לפטור אותו מהגשת חוות דעת רפואית, לעמוד במבחן משולש. המבחן הראשון, הוא נסיבות מיוחדות המסבירות מדוע לא יהיה זה צודק לדרוש מהצד להגיש חוות דעת בעצמו. המבחן השני הוא שהתביעה או ההגנה, בעלת סיכוי סביר להתקבל ולו לכאורה. המבחן השלישי הוא, ראשית ראייה או ראייה לכאורה שהעניין שברפואה מבוסס אף שלא הוגשה חוות דעת רפואית.
בבר"ע (חיפה) 1775/07 חיים ענבל נ' דאנס - בר/צוות בראבו, תק-מח 2007(3) 912 קבע כב' השופט עמית כי הסיפא של תקנה 127 בשילוב עם תקנה 130(א) מאפשר לבית המשפט לפטור את המבקש מהבאת מומחה מטעמו ולמנות תחת זאת מומחה מטעם בית המשפט תוך פירוט השיקולים כדלקמן :
מאחר והחובה לצרף לכתב התביעה חוות דעת בעניין שברפואה, מהווה מעין 'מסננת' ראשונית למניעת תביעות סרק, יש לבחון האם עסקינן בתביעת סרק. בית המשפט מבהיר כי לא דין תביעת רשלנות רפואית לתביעה למצב בו מומחה רפואי ממליץ על מינוי מומחה נוסף (כפי שהיה במקרה שבפניו);
כאשר על-פניו יש ספק ניכר בחוזקה של התביעה במישור האחריות, אין למהר ולהטיל על בעל הדין שכנגד, עלות נוספת בדמות שכר טרחתו של המומחה מטעם בית המשפט;
חסימת דרכו של בעל דין מלהוכיח את תביעתו אך בשל חסרון כיס, משמעה פגיעה בזכות הגישה לערכאות.
כשקיים קושי לאתר מומחה בתחום מיוחד ועלותה של חוות דעת כזו בשל נדירות התחום.
כשמינוי מומחה מטעם בית המשפט עשוי לגרום לכך, שבמקום שהנפגע ייבדק על ידי שלושה רופאים, הוא ייבדק פעם אחת בלבד, ולהפחית את אי הנוחות או הסבל של הנפגע;
כשקיימות נסיבות מיוחדות (כפי שאירע לדוגמא בענין אמויאל הנ"ל).
בית המשפט מעמיד לנגד עיניו את הרציונל שעומד בבסיס זכותו של בעל דין להגיש חוות דעת מומחה מטעמו, כחלק מזכותו להביא ראיותיו. סמכותו של בית המשפט למנות מומחה מטעמו באה לסייע לפתרון הסכסוך באופן יעיל ומגשימה בכך את מטרת ההליך השיפוטי. כאשר בעל דין מבקש לפטור אותו מלהגיש חוות דעת של מומחה מטעמו, הוא מוותר על יתרון דיוני וראייתי, שכן אם תובע מבקש פטור מחוות דעת כך שבית המשפט ימנה מומחה, התובע נתפס כמוותר על זכותו להגיש חוו"ד. לפיכך מציע כב' השופט עמית כי בית המשפט ימנה מומחה ולנתבע תהא האפשרות לבחור האם להגיש חוו"ד נגדית מטעמו.
יישום המבחנים האמורים במקרה דנן מראה כי קיימת הצדקה לפטור את התובע מהגשת חוות דעת ולמנות מומחים מטעם בית המשפט.
במישור האחריות, עסקינן בפגיעה שארעה במסגרת עבודתו של המבקש. אחריות המעביד אמנם אינה מוחלטת וטעונה בירור, אך כידוע חזקה על עובד שאינו מגיע למקום עבודתו כדי להפגע ועל כן ייחסה הפסיקה אשם תורם בשיעורים נמוכים יחסית במקרי פגיעה בעבודה (ראה לדוג': ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592, 604 וע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 527).