פסק דין
לפני בקשה לסילוק התביעה על הסף.
1.התובע- המשיב היה הבעלים במשותף של מספר חברות פרטיות אשר עסקו בייבוא. הנתבע- המבקש שימש כרו"ח של החברות. לאחר תקופת פעילות מוצלחת הצטבר בקופתה של אחת מן החברות סכום של 18,000,000 ש"ח. לטענת התובע, ייעץ הנתבע לו ולשותפו כי יפרקו את החברה, על מנת למשוך רווחים אלה בשיעור מס מופחת. לצורך כך- הקימו השותפים, בהמלצת הנתבע, חברה שלישית, אליה הועברו מחצית ממניות החברה שפורקה. המחצית הנותרת, הועברה לחברה הראשונה. על אף שהיה על הנתבע לדווח על מכירת המניות- לא עשה כן.
לאחר פירוק החברה, מרצון, התובע ושותפו משכו את 18,000,000 ₪ ושלמו 10% מס. הנתבע הגיש את הדו"חות למס הכנסה, בהסתמכו על חוות הדעת המקצועית של הנתבע, ומבלי שהיה מודע לכך שמעשים אלה מהווים עבירת מס.
2.מספר שנים לאחר מכן פתחו רשויות המס בחקירה כנגד התובע ושותפו. הנתבע הוזמן אף הוא לחקירה והודה כי נתן לשותפים את הייעוץ ואף ביקר וחתם על הדוחות והמאזנים של החברות.
בשנת 2011 הוגשו כתבי אישום כנגד התובע ושותפו וכנגד הנתבע. אלה הודו, לאחר קבלת ייעוץ מעורכי דינם, בעובדות כתב האישום שתוקן במסגרת הסדר האישום. הראשונים אף שלמו מס בשיעור של 15% נוספים.
3.בכתב התביעה, נטען כנגד הנתבע לרשלנות מקצועית ונתבעו הנזקים שנגרמו לתובע, לטענתו, כתוצאה ממנה, בסכום אשר הוערך לצרכי אגרה ב- 1,300,000 ₪. מנגד, טען הנתבע בכתב הגנתו כי התובע ושותפו ניסו לבצע תרגיל מס חוקי על מנת לחסוך 15% מס אשר התבטאו במיליוני שקלים.
4.טענות המבקש, בתמצית
המבקש טוען כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת התיישנות, שיהוי, העדר עילה ובשל הכלל כי 'מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה'.
בקליפת האגוז, טוען המבקש כי התביעה התיישנה זה מכבר שכן המעשים המיוחסים לו בכתב התביעה, נעשו בשנת 2001. הואיל ותביעה בנזיקין מתיישנת בחלוף 7 שנים מביצוע המעשים, והואיל והתובע נחקר על מעשים אלה- אין הוא רשאי לטעון כי נעלמו מעיניו העובדות המהוות את עילת התביעה.
5.לחלופין טען המבקש לשיהוי החל משנת 2006, עת לשיטתו נודע למשיב כי קיים חשד למעשים פליליים, ישן על זכויותיו הנטענות ולא פעל לצורך הגשת התביעה.
6.עוד טוען המבקש לחוסר יריבות בינו לבין המשיב. בעניין זה, טען כי הואיל והמשיב הודה והורשע עפ"י הודאתו- חסום הוא מלטעון כי מעשיו הפלילים, אשר נעשו- על פי הודאתו- מתוך כוונה, נובעים מרשלנותו המקצועית של הנתבע.
7.לסיום, מטעים המבקש כי עילת התביעה נובעת במישרין וקשורה קשר הדוק לעבירות מס בהן הורשע המשיב- אין הוא רשאי לבסס תביעתו על עילה הצומחת מעבירות אלו. לטענתו, העבירות בהן הורשע המשיב נמצאות במדרג הגבוה של העבירות הפליליות הכוללות אף את יסוד הכוונה, שבינן לבין הנזק הנטען- מתקיים קשר סיבתי הדוק.
7.תגובת המשיב
לטענתו, הסתמך על ייעוצו של המבקש, אשר המשיך – אף לאחר הגשת כתב האישום כנגדו- לטעון כי הייעוץ שנתן הינו להקטנת מס חוקית ולגיטימית. המבקש הודה, בעסקת טיעון, בעבירה לפי ס' 217 לפקודת מס הכנסה, ובכך יצר את ההסתמכות, עליה התבסס המשיב, בעת שפעל עפ"י עצת רואה החשבון שלו.
8.התיישנות- לטענת המשיב, בשנת 2001, עת הוגש הדו"ח בגינו הורשע- לא ידע ואף לא יכול היה לדעת כי המבקש פעל ברשלנות. כך גם בעת שנחקר לראשונה ברשות המיסים, בשנת 2005. לשיטתו, המועד בו נתגבשה אצלו ההכרה כי הנתבע כשל בתפקידו הינו המועד בו קיבל את עצת פרקליטיו וחתם על הסדר הטיעון- ביום 21.2.11. משכך, אין לקבל גם את טענת השיהוי, בה יש להראות, בין היתר, כי המבקש שינה את מצבו לרעה ושהשיהוי נגרם בחוסר תום לב של התובע.
9.לטענת המשיב, העבירות בהן הורשע הינן עבירות אחריות קפידה, שאין כוונה פלילית, בצידן. כתב האישום נגד המשיב, הוגש מכוח היותו מנהלה הפעיל של החברה ואין בהרשעתו על סעיף 217 לפקודת מס הכנסה (להלן: "הפקודה"), כדי ללמד על כוונה פלילית, זאת בניגוד לאישום המקורי לפי סעיף 220 לפקודה, אשר כולל את יסוד הכוונה ואשר תוקן במסגרת הסדר הטיעון.
10.עוד טען המשיב כי המבקש עצמו, עת נחקר ברשות המיסים בגין עבירות המס, נטל על עצמו את האחריות לביצוע העבירות והבהיר כי הדו"חות הוגשו על דעתו בלבד. זאת ועוד, הואיל והמשיב כלל לא ידע כי המעשים שיוחסו לו מהווים עבירה פלילית- לא ניתן להחיל כנגדו את הדוקטרינה של "מעילה בת עולה לא תצמח זכות תביעה". המשיב אינו שולל כי יכול ובית המשפט ימצא, בסיום ההליך, כי יש לקחת בחשבון אף את מידת מעורבותו והרשעתו בפלילים, על מנת לקבוע את גובה הנזק, אולם לשיטתו- אין בכך כדי לנעול את שערי בית המשפט מפני תביעתו, כבר בשלב זה.
11.לסיום, מבהיר המשיב כי הואיל וקיימים טיעונים עובדתיים השנויים במחלוקת, ומשקיימת סתירה בין דברי המשיב בחקירתו לבין הדברים העולים מכתבי בי-דין השונים, על בית המשפט לקיים דיון לגופו של עניין, ואין מקום לדחות את התביעה על הסף.
12.תשובת המבקש