פסק דין
התובעות, אחיות, ניהלו חשבון בנק משותף עם הוריהן המנוחים. מקור הכספים שהופקדו בחשבון היה כספי פיצויים שהתקבלו מגרמניה ושהגיעו להורים המנוחים. החשבון כלל סעיף "היוותרות בחיים" (מסמכי פתיחת החשבון והסעיף האמור לא הוצגו בדיון).
בהתאם לנטען בכתב התביעה, ביום 16.11.2011 – לאחר פטירת ההורים – הגיעו התובעות אל סניף הבנק בו התנהל החשבון וביקשו להמיר את הכספים ממטבע חוץ (יורו) למטבע ישראלי. נציגת הנתבע (התובעות נקבו בשמה של פקידת הבנק) דרשה שיוצגו בפניה תעודת פטירה, צוואה וצו קיום צוואה. במקום להיעתר לבקשתן ולהמיר את הכספים למטבע ישראלי הועברו הכספים לחשבון מטבע חוץ אחר. בהתאם לנטען, כתוצאה מכך הפסידו התובעות סך של 15,116 ₪, בגין הפרשים בשערי המטבעות.
בהתאם לנטען בכתב ההגנה, עם פטירת הוריהן המנוחים של התובעות לא ניתן היה להוסיף ולסווג את החשבון כחשבון פיצויים עבור ניצולי שואה (חשבון הזוכה להטבות שונות), על כן הועברו הכספים לחשבון מטבע חוץ אחר. נטען שהיה צורך "לשבור" את הפיקדון טרם פקיעתו, מהלך שלא אפשר להעניק להן את שיעור הריבית הניתנת בחשבונות מט"ח פיצויים, אולם לפנים משורת הדין אושרה לתובעות הריבית שהצטברה בחשבון עד ליום "שבירת" הפיקדון, ע"ס של 717 יורו.
לאחר בחינת טענות הצדדים בכתבי הטענות ושמיעת הצדדים בדיון, נחה דעתי שדין התביעה להתקבל.
ראשית, אין בכתב ההגנה התייחסות עניינית לטענתן היחידה של התובעות בכתב התביעה, לפיה הנתבע נמנע מלאפשר לתובעות למשוך את כל הכספים שהצטברו בחשבון ולהמיר את הכספים למטבע ישראלי.
שנית, בהתאם להוראות הדין – כמו גם להוראה רלבנטית בהוראות בנק ישראל – היה על הנתבע לכבד את בקשת התובעות, ככתבה וכלשונה.
בסעיף 13א(א) לפקודת הבנקאות, 1941, נקבע כדלקמן: "קיבל תאגיד בנקאי כספים, ניירות ערך או מסמכים סחירים אחרים בחשבון משותף שלגביו הותנה עם התאגיד הבנקאי, כי בפטירת אחד מבעלי החשבון יהיה בעל החשבון הנותר בחיים, או מי שפועל מכוחו כדין, זכאי להמשיך לעשות פעולות בחשבון האמור, יעמוד התנאי בתקפו, לענין היחסים שבין התאגיד הבנקאי לבין בעלי החשבון, גם לאחר הפטירה".
כאמור, התייחסות עניינית בכתב ההגנה לטענת התובעות (למעשה – לטענתן היחידה בכתב התביעה) לא נמצאה. עם זאת, בדיון הבהיר נציג הנתבע (לאחר שהתובעות, באמצעות בעלה של התובעת 1) הפנו להוראה 434 להוראות בנק ישראל כדלקמן: "אין ספק לגבי סעיף החוק של בנק ישראל. יחד עם זאת, אין הכוונה למשיכת הכספים, אלא רק לביצוע פעולות שמאפיינות את היסטוריית החשבון. הבנק מפרש את הסעיף באופן מרחיב, ומבקש למנוע משיכות כספים כלאחר יד, שמא יתגלה שהכסף שנמשך ואינו עוד, מיועד ליורשים האמיתיים בחשבון" (עמ' 1, ש' 13 – 16).
טענת הנתבע בדיון אינה מהווה פרשנות של הוראת החוק הרלבנטית (כמו גם של הוראת בנק ישראל), אלא טיעון שאינו עולה בקנה אחד עם הוראות הדין.
בכל הקשור לחששו של הנתבע ממשיכת של כספים אשר בסופו של יום יסתבר שחלקם שייך ליורשיו של אחד מבעלי החשבון שנפטר ולא לבעל החשבון שנותר בחיים, מעבר להוראת החוק – שהיא ברורה – ישנה התייחסות למצב דברים כאמור בהוראת בנק ישראל, שם נקבע: "תאגידים בנקאיים רשאים אמנם לאפשר לבעל החשבון הנותר בחיים למשוך את הכסף או הנכסים, אך בעל החשבון הנותר בחיים שמשך את הכספים או הנכסים עלול להיתבע להחזירם, או חלק מהם, ליורשים של בעל החשבון שנפטר". בסיכומו של דבר ההנחיה לתאגידים הבנקאיים היא "לכתוב בטופסי חשבונות משותפים שהם בשימוש שוטף הבהרה כי סעיף היוותרות בחיים חל רק במישור היחסים שבין התאגיד הבנקאי ולקוחותיו ואינו משנה את יחסי הבעלות בין בעלי החשבון המשותף לבין עצמם או בינם לבין יורשיהם".
נפסק זה מכבר כי הוראות בנק ישראל משקפות את "מנהג הבנקאים" [ת"א (דימונה) 1099/99 (שלום דימונה) תורג'מן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (26.11.00); ת"א (רחובות) 7193/99 בנק לאומי סניף רמת אליהו נ' פטחי גיל (18.12.03)], כאשר בכל הקשור להפרה של "מנהג הבנקאים" פסק ביהמ"ש העליון כדלקמן: "אחת מאמות המידה לבחינת חובתו של בנק כלפי לקוחו תימצא במנהג הבנקאים (practice of bankers); שאם נהג הבנק כמנהג הבנקאים, חזקה עליו שנהג כהלכה ומילא את החובה המוטלת עליו, ואילו אם לא נהג כמנהג הבנקאים, אות וסימן הם כי התרשל, וממילא ראוי הוא כי ישא בתוצאות מעשיו או מחדליו ...." [דנ"א 1740/91 בנק ברקליס-דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט קוסטמן, מז (5) 1, 33 (9.9.93)].
בענייננו, כאמור, ההוראה אשר חייבה את הנתבע לאפשר לתובעות להמיר את כל הכספים בחשבון למטבע ישראלי – וזאת ללא צורך בהצגת מסמכים המעידים על היותן יורשות עיזבון הוריהן המנוחים – קבועה בחוק [הוראת סעיף 13א(א) לפקודת הבנקאות, 1941], על כל הכרוך והמשתמע מכך.
בנסיבות העניין, משנמנע הנתבע לפעול בהתאם להוראת התובעות, דין התביעה להתקבל; אשר לסכום התביעה – לא הוצג תחשיב נגדי והנתבע לא הראה שהסכום הנתבע אינו משקף את הפער הנכון בין הסכום שהועבר לחשבון המט"ח (שאינו חשבון מט"ח פיצויים) לבין הסכום שהיה מתקבל אצל התובעות לו היו מועברים לתובעות כל הכספים במטבע ישראלי.
אשר על כן, התביעה מתקבלת; אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעות, ביחד ולחוד, את סכום התביעה – סך של 15,116 ₪, בצירוף אגרת משפט ע"ס 151 ₪, כל זאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל, ובצירוף הוצאות משפט ע"ס 600 ₪.
זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.
המזכירות מתבקשת לשלוח העתק מפסק-הדין אל הצדדים.
ניתן היום, ל' שבט תשע"ג, 10 פברואר 2013, בהעדר הצדדים.
