פסק דין חלקי ו החלטה
1. התובעים הינם עורכי דין במקצועם. נתבע 1, משה סורוצקין, עומד בראש מוסדות קריית "טעלז סטון". בבעלות נתבעות 2 ו-3, קריית טעלז ארווינג סטון שבקריית יערים בע"מ, וישיבת טעלז בישראל, שטח המיזם נשוא התביעה (גוש 29539, חלקות 1,2,3,4,5,13,81,85), הסמוך לאבו גוש. נתבעת 4, החברה לפיתוח פרי מגדים בע"מ, הינה חברה שהוקמה על ידי נתבעים 1-3. חברה זו מופיעה כצד לחוזים הנחתמים עם רוכשי הדירות בפרויקט נשוא התביעה, תחת ההגדרה "יזם הפרויקט".
נתבעים 1-3 יזמו תכנית לבניית דירות למגורים ושטחי מסחר בשטח המשתרע על פני כ- 80 דונם, בסמוך לקריית טעלז סטון. התובעים אמורים היו לספק לנתבעים 1-3 שירותים משפטיים, שנועדו להביא, בין היתר, להפשרת הקרקע המיועדת לפרויקט ושינוי ייעודה מקרקע חקלאית לקרקע למטרות בנייה.
2. בין התובעים לבין נתבעים 1-3 נחתמו שני הסכמים. ההסכם הראשון נחתם ביום 12.6.89. ההסכם עסק בטיפול שאמורים היו התובעים להעניק לנתבעים הנ"ל לשם קידום פרויקט הבנייה האמור. בהסכם נקבע כי מהות הטיפול תהיה השגת רישיון לפרויקט שישתרע על שטח של 80 דונם. באשר לשכר הטרחה נקבע בו כך:
"תנאי תשלום:
1. 5,000 $ 7 ימים.
2. 20,000 $ עם קבלת האישור העקרוני של הוועדה המחוזית לתכנון ובניה וקבלת הרישיון.
3. כל הטיפול המשפטי חוזי בניה קבלנות ופרויקטים אחרים בשטח הנ"ל יהיו בטיפול המשרד בכפוף לסיום ההסכם עם עו"ד טפרברג...".
בנוסף נקבע, תחת הכותרת "תנאים ושונות":
"1. תוקף ההסכם ל- 26 חודשים מיום 12.6.89 אולם אם הטיפול יהיה בשלב מתקדם תוארך התקופה לשנה נוספת.
2. המשרד יעשה ככל יכולתו לקבלת הרישיון".
ביום 8.1.93 נחתם בין הצדדים הסכם שני, בהמשך להסכם הראשון. בפרק שעניינו תנאי התשלום נאמר כי 5,000 הדולר, המופיעים בסעיף 1 לתנאי התשלום שבהסכם הראשון, שולמו. אשר ל- 20,000 $ שהיו אמורים להשתלם עם קבלת הרישיון חל שינוי, ותחת התנאי האמור נקבע כי הסכום ישולם "עם קבלת האישור העקרוני של הוועדה המחוזית לתכנון ובניה". ההסכם הוסיף וקבע כי התובעים ייטלו על עצמם, במסגרתו, את כל הטיפול המשפטי, חוזי בניה, קבלנות וכו'. ובסעיף 7 להסכם נאמר:
"סה"כ שכר טרחה בגין טיפול משפטי ממכירת דירה ודירה (כך במקור) יהיה בסך 1.5% + מע"מ משווי הדירה אשר ישולם על ידי המוכר אם הקונה לא ישלם".
בסעיף 9 להסכם נקבע כי תוקף ההסכם לשנתיים, החל מיום 8.1.93, וכי הוא יוארך בשנתיים נוספות היה והטיפול יימצא בשלב מתקדם.
3. ביום 11.4.94 החליטה הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים לאפשר את הפקדת התכנית נשוא הפרויקט, בכפוף למילוי תנאים מסוימים. יעוד הקרקע אמור היה להשתנות, אפוא, מקרקע חקלאית לקרקע לבניה.
4. ביום 9.6.94, פנה נתבע 1 לתובע 1, עו"ד ברוכין, והודיע לו כי הוא מפסיק את ההתקשרות עימו ועם תובע 2, עו"ד קורפו. ההסבר שניתן היה, כי היזמים והקבלנים עימם החל במו"מ, דורשים "שולחן נקי", היינו העדר מחויבות כלשהי כלפי יועצים משפטיים אחרים. נתבע 1 התחייב להעביר לידי התובעים את הסכום של 20,000 $, "וזאת לסילוק כל ההתחייבויות הכספיות כלפיכם, זאת, למרות שעד כה - למעט מספר מצומצם של פגישות - לא קיבלנו שירותים משפטיים מכם".
התובעים השיבו לנתבע 1 במכתב מיום 4.7.94. במכתב ציינו את הפתעתם מן האמור בו, וטענו כי אין הם מוצאים סיבה סבירה להפסקת ההתקשרות, לאחר העבודה הרבה שהשקיעו עד לשלב אישור התכנית. עם זאת, מאחר ואין הם מעוניינים לכפות על הנתבעים שירותים משפטיים, הודיעו התובעים לנתבעים כי יהיו מוכנים לשחרר את הטיפול (כפי שנדרש אותה עת על פי כלל 27 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986) תמורת תשלום שכר הטרחה עליו הוסכם, אשר הוערך על ידם במיליון וחצי דולר.
מגעים שהתנהלו בין הצדדים לאחר חילופי אותם מכתבים לא הביאו להבנות ביניהם.
5. בעקבות זאת, ביום 14.10.04 הגישו התובעים לבית משפט זה תביעה (ת.א. 6428/04), כנגד נתבעים 1-3, אשר התבררה בפני כב' השופט א' פרקש. התובעים תבעו את תשלום אותם 20,000 $ אשר טרם שולמו להם, וכן תבעו את יתרת שכר הטרחה על פי ההסכם השני. התובעים העריכו את היתרה המגיעה להם ב- 750,000 $ בתוספת מע"מ, שהם 1.5% מערך הבניה של הפרויקט, אותו העריכו בסך של 50 מיליון דולר. בנוסף דרשו לחייב את נתבעים 1-3 בתשלום שכר טרחה ראוי עבור שירותים משפטיים נוספים, בסכום של 40,000 $.
בית המשפט דחה את עיקר תביעתם של התובעים, בהסתמכו על פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 136/92 ביניש-עדיאל עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ (פ"ד מז(5), 114). כב' השופט פרקש קבע, כי החוזה בין התובעים לבין נתבעים 1-3 הינו חוזה קבלנות מיוחד, המבוסס על יחסי אמון בין עורך הדין לבין לקוחו, ולפיכך אין לאכוף אותו. וכשם שאין לאוכפו, כך גם אין לפסוק פיצויי ציפייה בגין הפרתו. עוד קבע, כי הפסקת ההתקשרות עם התובעים, מן הטעם שכך דרשו החברות הקבלניות עימן באו הנתבעים במגע, אין בה משום חוסר תום לב, המזכה את התובעים בפיצוי מלא בגין מלוא שכר הטרחה שנמנע מהם. אמנם, כב' השופט פרקש סבר כי יש לפסוק לתובעים שכר טרחה ראוי, אולם מצא כי הסכום הכולל של 25,000 $ שהיה על הנתבעים 1-3 לשלמו עד להשגת האישור העקרוני לתכנית, הינו שכר ראוי. כך גם נדחתה טענת התובעים לפיה, לאחר ההודעה על הפסקת ההתקשרות, הושגה בין הצדדים פשרה מחייבת, ובמסגרתה הוסכם כי הנתבעים 1-3 ישלמו לתובעים שכר טרחה בשיעור של 0.75% מכלל העסקאות בפרויקט.
