החלטה
בפניי בקשת התובע למתן צו, מסוג מרווה, להגבלת הנתבעים מלהוציא מרשותם נכסים המצויים באיטליה, וזאת על פי תקנה 383 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1994 (להלן: "התקנות").
הרקע לבקשה:
הורתה של הבקשה בסכסוך בין התובע לאביו הנתבע 5 (להלן: הנתבע). הנתבעות 1-4 הינן חברות המצוייות בבעלותו של הנתבע (להלן: החברות). במסגרת הסכסוך בין הצדדים, הוגשו תביעות הדדיות לערכאות שונות, ובכלל זה לבית דין זה.
בחודש אפריל 2009 נחתם בין התובע ואחותו מצד אחד לבין לבין הנתבע מצד שני הסכם, שתכליתו העברת האחזקות בחברות שבעלות הנתבע ורעייתו לילדיהם: התובע ואחותו.
במסגרת ההסכם הוסדר גם מעמדו של התובע בחברה ונקבעו תנאי עבודתו. לפי תנאי ההסכם, התובע היה זכאי לשכר חודשי של 45,000 ₪, לבונוס של 12% מרווחי החברות וכן לתנאים נלוים.
בשל מחלוקת שנתגלעה בין הצדדים הליך העברת המניות לא הושלם, והנתבע לא העביר את הבעלות במניות החברה לתובע. הנתבע טען כי התובע הפר את החוזה בינהם ומעל בתפקידו כמנכ"ל החברות. עוד טען הנתבע כי התובע משך סכומי כסף מנתבעת 1 ללא ידיעתו וללא ידיעת או אישור הדרקטוריון. וכן נטען כי התובע פעל להעברת נכסים של הנתבעת 1 לחברה בשם רובל שבבעלותו.
בחודש מרץ 2011, במסגרת דיון בצו מניעה שהגיש התובע כנגד הנתבע 5 ויתר בני משפחתו, הסכימו הצדדים כי התובע ישאר בתפקידו כמנכ"ל נתבעת 1, ויינתנו לו 6 חודשי הודעה מוקדמת, במידה שיוחלט לסיים את תפקידו כמנכ"ל.
בהמשך שנת 2011, נתגלעה מחלוקת בין חברת רובל שבשליטתו של התובע לנתבעת 1, בנוגע לכספים, בשווי 137,851 יורו (להלן- הכספים), המצויים בידי חברת איטלקית בשם קלאגיריס. עניין הבעלות בכספם נדון בהליך שמתקיים בבית משפט השלום בפתח תקווה (59809-02-12).
ביום 12.1.12, קיבל התובע מכתב, ממר איצ'ה ייחזקאל דירקטוריון בנתבעת 1, ובו נאמר כי עבודתו של התובע בנתבעת 1 מופסקת.
הבקשה וטענות הצדדים
ביום 21.5.12 הגיש התובע כנגד הנתבעים תביעה בגין הפרשי בונוס, הודעה מוקדמת, פיצויי פיטורים, דמי חופשה, דמי הבראה ופיצויי בגין חוסר תום לב ונזק לא ממוני. בסה"כ תבע התובע סכום של 813,090 ₪.
בד ובד עם הגשת התביעה הגיש התובע, את הבקשה בפניי ובה נתבקש בית הדין, במעמד צד אחד, ליתן צו מרווה, ולהורות למשיבים להימנע בעצמם או באמצעות מי מטעמם להוציא מרשותם כספים המגיעים להם מחברת קלאיגאריס שבאיטליה.
בהחלטתי מאותו היום, קבעתי כי בנסיבות המתוארות בבקשה אין ליתן צו במעמד צד אחד, ויש לדון בבקשה במעמד שני הצדדים.
בדיון שהתקיים ביום 28.5.12 הסכימו הצדדים לפנות להליך גישור וכי הבקשה לצו תמחק. משלא צלח הליך הגישור הגיש התובע מחדש את הבקשה למתן הצו המבוקש (להלן: הבקשה).
הנתבעים הגישו את תגובתם לצו, ובנוסף הגישה נתבעת 1, כתב תביעה שכנגד על סך 2,000,000 ₪.
בדיון שנערך ביום 9.7.12, נשמעו עדויותיהם של התובע ושל הנתבע.
להלן עיקרי טענות הצדדים כפי שעלו מכתבי הטענות:
התובע כי פוטר מעבודתו בחברות ללא הודעה מוקדמת וללא ששולם לו שכרו וזכויותיו. לטענת התובע הוא זכאי מהנתבעים לפיצויי פיטורים בסך 208,125 ₪, בונוסים בסך 246,470 ש"ח, דמי הודעה מוקדמת בסך 247,500 ש"ח, פדיון ימי חופשה בסך 56,250 ₪, דמי הבראה בסך 4,745 ש"ח ופיצוי עבור עוגמת הנפש, בסך של 50,000 ₪.
את יסוד הבקשה השתית התובע, על כך שבדיון שנערך בבית המשפט המחוזי ביום 8.3.12, בפני השופט אברהם יעקב, אמר הנתבע כי החברות הינן חדלת פרעון.
