ברוך ואח' נ' פלאפון תקשורת בע"מ

פסק דין

1. בטרם אכריע לגופו של עניין, ברצוני לציין שלוש הערות מקדמיות ולאחר ציון הערות אלו, אתייחס לגופו של עניין ואכריע בשאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים:

א. התובעים הגישו תביעה זו נגד הנתבעת, בה ביקשו לחייב הנתבעת לשלם להם 4,850 ₪ בגין הוצאות שהיו לתובעים עקב התנהלות הנתבעת, כולל גם הוצאות יום עבודה – כפי שיפורט להלן. סכום זה של 4,850 ₪ גם נקבע על ידי התובעים בכותרת כתב התביעה, אם כי בסיפא לתביעה סברו התובעים שגם מגיע להם פיצוי בסכום נוסף של 10,000 ₪ כפיצוי לדוגמא עבור הנזק שנגרם להם – זאת בהתאם לסעיף 31א לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981.

ב. התביעה הוגשה, אמנם על ידי שני תובעים, ברם בגוף התביעה נטענו טענות בשמו של תובע אחד בלבד (שלא ברור מי התובע אשר טען את הטענות, משום ששמו של התובע בעל המנוי לא הוזכר בכתב התביעה) ועל מנת להבהיר נקודה זו, נשאל התובע 2, מר אייל ברוך (להלן:"אייל") איך הוא קשור לתביעה זו, השיב אייל, שהוא אחיו של התובע 1, מר עופר ברוך (להלן:"עופר") והוא- אייל- משתתף בחלק של העלות שלו – אם כי הטלפון רשום על שמו של עופר, שהינו חייל המשרת בדרום הארץ.

מאחר ועופר, הינו רופא ולא מצליח להתנתק, לקח אייל על עצמו את האחריות לטפל בכל ההתנהלות נשוא התביעה והוא זה אשר גם ניהל את רוב שיחות הטלפון עם נציגי הנתבעת (ראה בעמ' 2 לפ',ש' 11- 17).

ג. בעניין הסכום הנוסף של 10,000 ₪ אותו תובעים התובעים, ניתן להחליט כבר עתה – עוד בטרם ההכרעה לגופו של עניין- שאין מקום להעניק לתובעים סכום מעבר לסכום עליו שילמו את האגרה ומעבר לסכום אותו ציינו בכותרת התביעה ושעליו שילמו את האגרה לבית המשפט.

לכן, פסק הדין יתייחס בהמשך לעובדות שהועלו על ידי הצדדים וכן לסכום תביעה בסך של 4,850 ₪.

2. ואלו הן הטענות העיקריות אותן מעלים התובעים בכתב התביעה ואשר יש בהן – לדעת התובעים- כדי להעניק להם הסעד המבוקש:

א. במשך שנים היה ברשות התובע מנוי אצל הנתבעת בשימוש חודשי של כמה מאות דקות שיחה ועם גיוסו לצבא ומעבר לשימוש בשרות של חברת מירס, ביקש התובע לנתק את הקו, אך הנתבעת נמנעה לנתק הקו והמשיכה לחייב את כרטיס האשראי של התובע ללא ידיעתו.

לאחר מאמצים מרובים ולאחר ששיחות טלפוניות של התובע לא הואילו, פנה התובע למוקד השירות ונציג השירות שכנע את התובע לשמור על הקו בעלות מינימאלית לפי דקות בלבד, ללא תשלום קבוע והתובע מצא הגיון בהצעה זו, שיש טעם לשמור על הקו כל עוד אין תשלום קבוע ואחזקת הקו אינה עולה דבר – למעט עלות שיחות מזדמנות.

ב. א) במהלך השנה שחלפה לא הגיעה כל חשבונית אל התובע ולכן לא הבחין בחיובים בכרטיס האשראי, אך כעבור כשנה הסתבר שיש חיובים בגין עלות הקו והתובע לא הבין מה פשר החיובים עד שנסתבר לו, שמדובר בתשלום קבוע של אותו קו, שהיה כביכול ללא עלות וכך נגבו בפועל 40 ₪ לחודש בניגוד להבטחת נציג השירות.

ב) עם גילוי החיובים, פנה התובע לנתבעת והנתבעת השיבה לתובע, שקיים הסכם חתום על ידי התובע המאשר את תנאי התוכנית, אך התובע הכחיש טענה זו. לאחר התעקשותו של התובע לראות המסמך, הודתה הנתבעת, שטעתה ולא קיים הסכם כזה, אך העלתה טענה חדשה, שבאחריות הלקוח לאתר החיובים ולדחותם מיידית.

ג) לאור התנהלות הנתבעת, עמד התובע על דעתו המקורית להתנתק לאלתר וכל פניותיו של התובע בעניין זה, דרשו מאמץ רב בשל חוסר היענות וזמני המתנה ארוכים.

התנהלות זו של הנתבעת, נראית בעיני התובע כבלתי סבירה, כאשר מטרת הנתבעת הייתה להתיש את התובע מלבצע את הניתוק.

התובע עשה מאמצים במשך כ- 4 חודשים לבצע הניתוק ורק בשל התנהלות נציגי הנתבעת – לא בוצע הניתוק מייד לאחר ההודעה וכל זאת גרם לתובע טרחה, בזבוז זמן בפניות הן בעל פה והן בכתב.

3. הנתבעת סבורה, שיש לדחות את תביעת התובעים, שכן לדעתה אין לתביעה זו בסיס עובדתי או משפטי והתביעה הוגשה על מנת לכפות על הנתבעת בדיעבד תנאי התקשרות להם לא נתנה הסכמתה.

בנוסף לטענה כללית זו, מעלה הנתבעת את הטענות העיקריות הבאות:

א. התובע חתם ביום 9.1.08 על הסכם התקשרות מחייב ועמדה לתובע הזכות להפסיק את ההתקשרות, בכפוף לתנאי ההתקשרות המחייבים מתן הודעה על רצונו בניתוק הקו באופן קבוע, אך התובע לא עשה כן ולכן אם המשיכו החיובים החודשיים בגין החזקת הקו – יש להטיל אשם תורם של 100% על התובעים.

זאת ועוד, כל זמן שהתובע בחר להמשיך ולהחזיק בקו – המאפשר קבלת שיחות ו/או שירותים אחרים, הוא חויב בדין בגין אחזקת הקו. הנתבעת מנועה מלנתק את הקו כל עוד לא הורה על כך התובע.

ב. א) התחייבויות הנתבעת מולאו במלואן וכל טענות התובעים בדבר גרימת נזקים, הרי שטענות אלו הועלו באופן כללי ובעלמא ולא הוצגה ראיה כלשהי לנזק הנטען.