פסק דין
תביעה ותביעה שכנגד, בסדר דין מהיר, שכמו הוצאו מן הנפטלין.
1.לבני משפחתה של התובעת היתה עשרות בשנים חנות ברח' אילת 10 בחולון, שאותה השכירו. ביום 1.9.05 השכירוה אמה של התובעת ושלושה אחיה לנתבע 1 (הוא אף התובע שכנגד, ולהלן למען הנוחות: הנתבע), לתקופה של שנה, עם אופציה בידי הנתבע להאריך את התקופה בשנתיים נוספות. הנתבעים 3-2 ערבו לו.
2.אמה של התובעת, שהיתה בעלת עיקר הזכויות בחנות, הלכה לעולמה בחודש אפריל 2006, בעיצומה של תקופת השכירות. הנתבע המשיך לשבת בנכס את מלוא תקופת השכירות החוזית, ואין חולק כי שילם את מלוא תמורתה, קרי עד יום 31.8.06. אין שאלה שהנתבע המשיך לשבת בנכס גם לאחר מכן, ועד יום 7.3.07. טוענת התובעת: היה זה כיוון שהאריך את תקופת האופציה. טוען הנתבע: לאחר פטירת האם, החלה מהומה ומבולקה בכל הקשור לזהות הגורם שלו הוא אמור לשלם, נוכח סכסוכים פנימיים במשפחת התובעת. לא היה לו כל עניין לממש את האופציה ולהאריך את השכירות בשנתיים נוספות. התובעת ציינה לפניו את מצבה הכספי הקשה, וביקשה שיישאר בנכס עוד תקופה מסוימת, ולכך הוא הסכים, תוך שהיה ברור כי יהיה רשאי לפנות את הנכס כאשר יחליט.
3.התובעת ניהלה משך שנים קרבות משפטיים בתחום הירושה. בשנת 2010 נקבע כי היא נכנסת לנעלי אמה ביחס לבעלותה של זו בחנות. בחודש מרץ 2013, שש שנים לאחר שעזב הנתבע את החנות, הגישה היא את תביעתה נגדו ונגד הערבים. טענתה: לאחר שמימש את האופציה, עזב לפתע הנתבע ביום 7.3.07. גם אז, לא נטל עמו את כל הציוד שלו אלא השאירו, ורק ביום 31.5.07 פונה הציוד. בכל התקופה שמיום 1.9.06 ועד לפינוי הציוד לא שילם הנתבע לתובעת דבר. על כן תבעה היא סכום של 26,926 ₪ דמי שכירות בגין תשעה החודשים האמורים. בנוסף טענה לחוב ארנונה שלא שולם, לחודשים אוקטובר ונובמבר 2006.
4.טוענים הנתבעים בכתב הגנתם (כאשר הנתבעים 3-2, הערבים, סומכים עמדתם במלואה כמובן על עמדת הנתבע להיעדר חבות): לא מומשה האופציה, כאמור, אלא הוארכה השכירות בעצה אחת עם התובעת. הנתבע הודיע גם הודיע על כוונתו לעזוב את הנכס, וזאת בהתראה בת חודש ימים מראש שנשלחה לאחיה של התובעת, הוא בא כוחה דהיום, עו"ד שלמה ברוך. ביום 7.3.13 עזב את הנכס, בתיאום עם התובעת. תיאום זה הגיע כדי כך שנחתם פרוטוקול מסירה, הקובע כך:
"לכבוד בעלי הנכס רח' אילת 10 חולון. אני דורון ניניו בהמשך להודעתי לענין עזיבת החנות ברח' אילת 10 חולון מפקיד בידיה של ויקטוריה ברוך [היא התובעת – א"צ] את מפתחות החנות אשר היא מייצגת את אחיה, שהם שאר בעלי הנכס. עד לתאריך הפינוי 7/3/07 שלמתי את כל חובותיי והתשלומים עבור מיסי העירייה, חשמל, מים. יש לציין בזאת כי הציוד מזגן, תריס גלילה, סככה, אזעקה, מדפים, גופי תאורה אשר נמצאים בחנות הנם רכושי"
על המסמך חתמו הנתבע מזה והתובעת מזה. בשוליו שב הנתבע והוסיף כי "שולמו ע"י דורון ניניו מסי העיריה (כולם) החל מתאריך 1.9.05 (שהתחלתי בשכירות) עד לתאריך 6.3.07".
טוען אפוא הנתבע: הא לכם ראיה ניצחת לכך שאיני חייב דבר, ואכן – איני חייב דבר.
5.משהוגשה התביעה, הגיש הנתבע תביעה שכנגד. בשניים אלה נזכר הוא: ראשית, שכר הדירה אמור היה לכלול מע"מ. והנה מיומה הראשון של השכירות לא מסרה לו אמה של התובעת או התובעת עצמה (היא הנתבעת שכנגד) חשבוניות, ולכן לא היה יכול הנתבע להזדכות על המע"מ, בסכום שהוא מחשבו כ-7,833 ₪. שנית, אותו ציוד שנזכר בפרוטוקול המסירה ניטל בידי התובעת לבלי שוב, והוא מעריך אותו בסכום של כ-17,000 ₪. והנה לנו תביעה שכנגד שסכומה דומה עד מאד לתביעה שהוגשה.
6.התובעת, היא הנתבעת שכנגד, התגוננה מפני התביעה שכנגד וטענה כי אמה של התובעת היתה פטורה מהצגת חשבוניות מס, כי הנתבע מעולם לא הציג אישור כרשום כעוסק מורשה, וכי הצדדים הסתפקו מאז ומעולם בקבלות רגילות. אשר לציוד נטען כי הנתבע עצמו מכר אותו לאחת גב' טפלשווילי, ובהמשך צירפה התובעת את תצהירו של אחד ציון אופיר, שהצהיר כי הוא רכש את הציוד מידי הנתבע עצמו תמורת 5,000 ₪, עבור אותה גב' טלפשווילי.
7.דיון התקיים ביום 18.11.13. חיוויתי עמדתי בפני הצדדים כי מדובר בתביעות הדדיות שדומה – לכאורה ומבט ראשוני בלבד – כי אבד עליהן הכלח, כי מלכתחילה לקו בחוסר מסמכים, וכי בהגנות הצד שכנגד מפניהן נתגלו רק מסמכים המקעקעים אותן תביעות. הצעתי לצדדים לשקול ויתור הדדי על התביעות. התובעת הביעה נחישותה, ובהתאם עמד גם הנתבע על תביעתו שלו, אך ראה להודיע כי הוא מוותר על רכיב הציוד. על כן נקבע התיק להוכחות. הצדדים נחקרו, סיכמו (תוך שעל עיקרי טענותיהם אעמוד להלן), והגיעה עת הכרעה.
8.דין התביעה והתביעה שכנגד להידחות. כיוון שעסקינן בתביעה בסדר דין מהיר, אנמק בתמציתיות, כמצוות המחוקק. אין בהתמקדותי בטענות המרכזיות של הצדדים כדי לגרוע כמובן מכך שבחנתי כל אחת ואחת מטענותיהם ולא ראיתי בהן דבר שיהיה בו כדי לשנות מן התוצאה המתחייבת.
9.נפתח בתביעת התובעת. לתביעתה לא צורף פרוטוקול המסירה, אף שהיא הודתה בחקירתה שהיה בידיה. אם האמור בפרוטוקול המסירה שצוטט לעיל נכון, הרי שהדבר מביא באחת לקריסת התביעה. הפינוי נעשה בהסכמה ולאחר התראה, הציוד הושאר בחנות בעצה אחת עם המשכירה העיקרית, והיא אישרה של "חובותיי" (ואין לפרש זאת אלא כחובות השכירות), כמו גם התשלומים לעירייה – סולקו.
10.את עיקר מרצה, בחקירה ובסיכומים, השקיעה כמובן התובעת במציאת סימנים ורמזים לכך שלמרות הכתוב – אין הדברים כך כלל ועיקרי. המדובר בטענות דלות עוצמה, שאין בהן כדי להתגבר על הכתובים, ודאי שש שנים לאחר מעשה.
11.בחקירתה (להבדיל מבסיכומיה) טענה התובעת, בין היתר, כי חתמה על הפרוטוקול כתוצאה מכפייה ועושק של הנתבע, שניצל את מצוקתה הקשה של התובעת, הנפשית והכספית, לאחר מות אמה. מובן שעצם העלאתה של טענה זו מקעקע מגוון טענות אחרות שהעלתה התובעת ביחס לאותו פרוטוקול. בנוסף, טענת העושק והכפייה לא בא זכרה בתביעה (שהתעלמה כליל מדבר קיומו של הפרוטוקול, אף שהוברר כי היה בידי התובעת), והועלתה באיחור עצום, רק במהלך החקירה הנגדית כאמור. המדובר אפוא בטענה שלא ניתן לייחס לה נפקות משפטית כלשהי. למעלה מן הצורך יוער, שאם נניח שעסקינן בכפייה ועושק הכרוכים בחתימת אותו פרוטוקול עזיבה (שהוא בבחינת חוזה בפני עצמו), הרי ששומה היה על התובעת להודיע על ביטול אותו חוזה בתוך זמן סביר מרגע שפסקה הכפייה או שנודע לה על העושק (סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). ברם התובעת העלתה טרוניות ביחס לדמי השכירות רק בשנת 2011, במכתב של בא כוחה, ואף זאת בלא לאזכר את פרוטוקול המסירה, ודאי בלא לבטלו בכל שלב. די בכך להביא לדחיית התביעה. כאמור, אותם סימנים שעמל ב"כ התובעת לזהותם בסיכומיו, לכך שלמעשה לא שולמו התשלומים – אינם עוצרים כוח לגרוע מכוחו של פרוטוקול המסירה.
12.התובעת עמלה עוד להוכיח כי הנתבע מימש את תקופת האופציה, ולו בהתנהגות. טענה זו יש לדחות. הוא המשיך לשבת בנכס, אך אין כל התחייבות שלו לשבת בו 24 חודשים דווקא. הדרך למימוש האופציה היא ברורה: בהודעה מפורשת בכתב. אין חולק כי כזו לא באה, ואין תימה שלא באה, נוכח המהומה הכללית סביב הבעלות בחנות, שהיתה נחלת התובעת ומשפחתה בעקבות פטירת האם ז"ל, והשפיעה במישרין על הנתבע-השוכר. כך או כך, ההודעה מראש בדבר עזיבת הנכס (שעליה לא באה הודעה נוגדת) ופרוטוקול המסירה, מלמדים על כך שהעזיבה ביום 7.3.07 היוותה משום סיום מוסכם של השכירות. אגב, הטענה שלפיה הותיר הנתבע ציוד בנכס ובכך לא השלים את הפינוי קורסת כמובן שעה שהותרת הציוד צוינה בפרוטוקול המסירה. בהקשר זה מקובלת עלי אף טענת הנתבע כי הציוד הושאר שם לבקשת התובעת, על מנת שניתן יהיה להשכיר את החנות.
13.אשר לחובות לעירייה: פרוטוקול המסירה סותר גם את קיומם. התובעת גם לא הדגימה בדייקנות אימתי החסיר הנתבע מתשלומיו. בחקירתה הנגדית נסוגה בה התובעת למעשה מטענתה לעניין הארנונה.
14.בשולי דברים אלה ראוי לציין: אין לדעת כמובן כאמיתה מוחלטת, האם תשלומים אכן שולמו עד למועד הפינוי, או שמא פרוטוקול המסירה אינו משקף את המציאות. אולם הגעה שש שנים לאחר מעשה, בניסיון לשכנע שלמרות קיומו של הסכם מפורש בכתב (שלא מצא דרכו לכתב התביעה), הרי שהמציאות היא אחרת, גוזרת את גורל התביעה לשבט. ודאי אין כל דרך לאמץ את טענת התובעת כיום, בלא אינדיקציות כלשהן מזמן אמת, שלמעשה הסכומים לא שולמו. יש לקבוע אפוא כממצא עובדתי כי הנתבע סילק את חובותיו לבעלי הנכס כולם ובכלל התובעת (שמשום מה תובעת שכר דירה עבור הנכס כולו, למרות שהיא בעלת רק חלק מן הזכויות, אגב). מובן שבכך יש להביא לדחיית התביעה.
15.אשר לתביעה שכנגד: מדובר במצב מובהק שבו התביעה שכנגד באה לעולם אך כתגובת נגד לתביעה שהוגשה. נדבך אחד, זה של הציוד שהתובעת לא שילמה את תמורתו, קרס אל מול תצהירו של מר אופיר, שציין כי רכש את הציוד מידי הנתבע. לאחר הגשת תצהיר זה, נסוג בו הנתבע חיש מהר מרכיב זה של התביעה, ולא נמצא כל טעם מבורר אחר לנסיגתו בהסבריו מדוע עשה כן (שהתמקדו בהיעדר בחוות דעת שמאי להערכת שווי הציוד, כאילו חוות דעת כזו נתקיימה במועד הגשת התביעה שכנגד).
