פסק דין
עניינה של התביעה שבפני בנזקים שנגרמו לתובע בשל תאונת דרכים מיום 24/07/11 ובשאלה, מי משני הנהגים חצה את הצומת במופע אור אדום.
תמצית טענות הצדדים:
אליבא דתובע, בעת שנהג במונית בשד' הרצל לכיוון התחנה המרכזית בירושלים, חצה צומת באור ירוק כאשר רכב הנתבע הגיח במהירות מופרזת, חצה את הצומת במופע אור אדום וגרם להתנגשות בין הרכבים. מטעם התובע הוגש תצהירו של מר מאיר מלכה, נוסע במונית התובע בשעת התאונה. מר מלכה הצהיר, כי זכור לו היטב שהרמזור בכיוון נסיעת התובע היה ירוק ושהמונית נסעה במהירות סבירה.
לטענת הנתבעים, נסיבות התאונה שונות מהמתואר בכתב התביעה. לגישתם, הנתבע נהג כדין וחצה את הצומת במופע אור ירוק. בשלב בו כמעט וסיים לחצות את הצומת, פגעה ברכבו מונית הנהוגה ע"י התובע, אשר חצתה את הצומת במהירות ובמופע אור אדום. רכבו של הנתבע הועף והתהפך, תוך שיושביו נלכדו ברכב ונזקקו לטיפול רפואי.
מטעם הנתבעים הוגשו תצהיר רעיית הנתבע (הגב' רבקה אייזנשטיין) ותצהיר הגב' חנה זיס, אֵם כלתו. הגב' אייזנשטיין הצהירה, כי ישבה לצד הנתבע בשעת התאונה וזוכרת בבירור, כי הרמזור בכיוון נסיעתם היה ירוק. בנוסף, המכוניות שנסעו בשדרות הרצל היו בעצירה, כאשר מכוניתם נסעה באיטיות ובזהירות.הגב' זיס הצהירה, כי בשעה בה ביקרה את הנתבע ורעייתו בבית החולים, בסמוך לאחר התאונה, שמעה אדם ששכב בסמוך למיטת הגב' אייזנשטיין בחדר המיון, צועק שנהג המונית נסע כמו משוגע, חצה את הצומת באור אדום וגרם לתאונה. כנטען בתצהיר, האדם קילל את נהג המונית ואמר כי הנהג "דפק לו את החיים בכך שנסע כמו משוגע ועבר באור אדום".
כנגד הנתבע הוגש כתב אישום, המייחס לו חציית צומת במופע אור אדום ועבירות על פקודת התעבורה ותקנותיה. ביום 30/12/12 זיכה כב' בית המשפט לתעבורה בירושלים את הנתבע מחמת הספק מהעבירות המיוחסות לו (תד (י-ם) 4861-11-11 מדינת ישראל נ' ישראל חיים אייזנשטין, פורסם בנבו ביום 30/12/12).
דיון והכרעה:
לאחר ששמעתי את הצדדים ובחנתי את התשתית הראייתית שהנוחה בפני, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה, תוך ייחוס אשם תורם לתובע.
בתום שמיעת הצדדים, מצאתי להעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבע. יצוין, כי למרות שהנתבע זוכה בהליך הפלילי, אין בכך כדי למנוע מהתובע להוכיח את תביעתו בהתאם למאזן ההסתברויות. כידוע, הנטל המוטל על תובע במשפט אזרחי, שונה מהנטל הנדרש להוכחת אשמתו של נאשם. מכאן, ש"גם אם וכאשר זוכה נאשם בשל העובדה שאשמתו לא הוכחה מעל ומעבר לכל ספק סביר – הרי שאין הדבר שולל קיומה של אפשרות שהוא יחויב לשלם פיצוי בתובענה אזרחית, שם עול ההוכחה הנדרש שונה" (ת"א (ת"א) 667/92 מדינת ישראל נ' אפל דוד, פורסם בנבו ביום 04/09/07).
במסגרת ישיבת ההוכחות מיום 24/04/13 העידו בפני התובע, מר מלכה, הנתבע, רעייתו והגב' זיס. התובע, הנתבע ורעיית הנתבע הינם בעלי דין ובת זוגו של בעל דין (כמפורט בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971). העד שניתן לראותו כאובייקטיבי הינו מר מלכה, הנוסע במונית התובע, אשר אין לו כל קשר למי מהצדדים והיה נוסע מזדמן במונית. מר מלכה העיד כי התובע נסע במהירות סבירה וחצה את הצומת במופע אור ירוק, כאשר הנתבע הוא שחצה את הצומת "כמו קרון רכבת" (פרוט' 25/04/13, עמ' 8, ש' 14).
הגב' זיס (בת משפחתו של הנתבע) טענה בעדותה, כי שמעה את מר מלכה בסמוך לאחר התאונה מאשים את התובע באחריות לתאונה. יצוין, כי מר מלכה הכחיש נחרצות שאמר את המיוחס לו. העובדה שהעד היה נחוש להתייצב בירושלים מנהריה, הן למשפט הפלילי והן למשפט האזרחי, כאשר המדובר בעד שנפצע בתאונה, אינה מתיישבת עם הטענה לכך שמר מלכה האשים את התובע באחריות לתאונה.
מעדותה של הגב' זיס ומעדות הנתבע ורעייתו שוכנעתי, כי הנתבע אכן מיהר להגיע לאולם האירועים לפגישה עם הורי כלתו ועם מנהל אולם האירועים (פרוט' 25/04/13, עמ' 11, ש' 22), ובין אם שגה לאור מורכבות הצומת ובין אם ניסה להספיק לחצות את הצומת ברגע האחרון ("לגנוב את הרמזור"), הרי שהאחריות לתוצאות התאונה מונחת לפתחו.
במאמר מוסגר יצוין, כי בית המשפט לתעבורה הגיע למסקנה דומה בהכרעת דינו (אשר הוגשה בתחילת הדיון), "לאחר היסוס רב החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק בכל העבירות שכנגדו. אציין אבל כי רוב הראיות הן נגדו, ולו היה מדובר במשפט אזרחי הייתי קובע כי הנאשם ביצע את המעשים המיוחסים לו".
עם זאת, בחינת העדויות והראיות מובילה למסקנה שיש לייחס לתובע אשם תורם, לנוכח מהירות נסיעתו ולנוכח הפרתו את חובת הזהירות המוטלת עליו כנהג.
בדיון טען התובע בתחילה, כי נהג במהירות 60 קמ"ש (פרוט' 25/04/13, עמ' 5, ש' 16) ובהמשך, לנסיעה במהירות "פחות מ 70" (פרוט' 25/04/13, עמ' 7, ש' 16). בעדותו במשטרה טען לנהיגה במהירות 50 קמ"ש, טענה שאינה מתיישבת עם העובדה שלאחר שהבחין ברכב הנתבע וניסה לבלום על מנת למנוע התנגשות בין הרכבים (פרוט' 25/04/13, עמ' 7, ש' 3), נעצר רכבו במהירות 64 קמ"ש, זאת בנוסף לתוצאת התאונה ולפגיעה החמורה ברכבו של הנתבע, אשר הועף למרחק רב והתהפך על גגו. האמור מעיד על עוצמת פגיעה גבוהה שנגרמה עקב נסיעה במהירות העולה על המהירות המותרת והחורגת מהמהירות המתאימה לתנאי הדרך. יוער, כי במהלך הדיון הועלתה הטענה שהתובע האיץ לפני התאונה, אך התובע הכחיש את האמור.
בהתאם לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות", "תקנות התעבורה"), המהירות המירבית המותרת בדרך עירונית הינה 50 קמ"ש. ב"כ התובע טען אמנם שהמהירות בקטע הכביש המדובר הינה 70 קמ"ש, אך לא הציג כל אסמכתא המעידה על הנטען. תקנה 51 אוסרת על נהג לנהוג ברכב, "אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב".
בנוסף לנסיעה במהירות גבוהה מהמותר, על התובע, ככל נהג, מוטלת חובה לצפות את הסיכונים הקיימים בכביש, לרבות אלו הנובעים מנהיגתם של אחרים (ע"פ 6741/09 אריק בן שטרית נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו ביום 03/06/10). האמור מקבל משנה חשיבות בכניסה לצומת, אשר בהתאם לתקנה 65 לתקנות התעבורה:
"לא ייכנס נוהג רכב לצומת או למפגש מסילת ברזל אלא אם ביכלתו לעבור ולהמשיך בנסיעתו ללא הפרעה, גם אם תמרור הכוונה (רמזור) מתיר כניסה לצומת או למפגש כאמור".
כבר בע"א 553/73 שלמה אליהו נ' סלם חנחן, ואש, ע"א כט (2) 341, 342) נקבעה חובת הזהירות בנהיגה בצומת: