ברדוגו נ' מדינת ישראל

פסק דין

בפני ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה, אשר ניתן ביום 27.12.10 ע"י כב' השופט גיל קרזבום בתיק נ"ב 3011-10-09.

המערערת הובאה לדין בבית משפט השלום לתעבורה בגין עבירות של נהיגה בשכרות לפי סעיף 62 (3) לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה") ביחד עם סעיף 39א לפקודה, עבירה של נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62 (2) לפקודה ביחד עם סעיף 38 (2) לפקודה, עבירה של סטיה מנתיב נסיעה לפי תקנה 40 (א) לתקנות התעבורה תשכ"א – 1961 (להלן: "התקנות") וכן עבירה של התנהגות שגרמה נזק לרכוש, עבירה לפי תקנה 21 (ב) (2) לתקנות.

בכתב האישום נטען כי ביום 19.1.08 נהגה המערערת ברכב משא ברחוב בן צבי קרית חיים ובהגיעה לצומת עם רחוב השיירה, עלתה על כיכר והתנגשה בעמוד התאורה שנפל.

בדיקת הינשוף הראתה כי בגופה של המערערת נמצא ריכוז של 765 מיקרוגרם אלכוהול בכל ליטר אוויר נשוף.

המערערת הודתה בבית משפט לתעבורה ששמע את הטיעונים לעונש וגזר עליה את העונשים הבאים:

2,500 ₪ קנס שישולם ב-10 תשלומים, פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים בניכוי חודשיים פסילה מנהלית, פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה על תנאי של 4 חודשים ולמשך 3 שנים, 4 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים וכן 160 שעות עבודה לתועלת הציבור.

המערערת טוענת כי בית משפט לתעבורה החמיר איתה יתר על המידה. בעקבות המקרה המערערת פוטרה מעבודתה וכתוצאה מכך מצבה הכלכלי נפגע כשכל אלה השפיעו גם על מצבה הנפשי. לאחרונה היא הצליחה לייצב את חייה ולתפקד באופן נורמטיבי כפי שעשתה קודם לכן. לדעת המערערת האירוע אינו אירוע חריג הואיל והיא הפסיקה לשתות משקאות משכרים.

עוד נטען כי בית המשפט לתעבורה לא נתן משקל מתאים לעדות האופי של מעסיקה ולא נתן ביטוי לדבריה בהם הביעה חרטה כנה ואמיתית. לדעת ב"כ המערערת, מקריאת גזר הדין ניתן להתרשם כי בית המשפט לתעבורה החמיר עם המערערת משום שסבר כי היא פגעה במישהו אחר כאשר לאמיתו של דבר הנזק היה נזק רכוש בלבד. עוד נטען כי בית המשפט לתעבורה הטיל עונשים שאף המשיבה לא ביקשה במסגרת טיעוניה – ראו טיעוני המאשימה לעונש בפרוטוקול מיום 5.9.2010, עמ' 2.

הנזק שנגרם הוא נזק קל ולא הצדיק ענישה מחמירה כפי שעשה בית משפט לתעבורה.

ב"כ המשיבה ביקש לדחות את הערעור תוך שהוא מפנה לפסיקה שקובעת כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בגזר דינה של הערכאה הדיונית. העבירות בהן הורשעה המערערת הנן חמורות וכי חסד נעשה איתה משלא הוטל עליה מאסר בפועל.

לאחר שעיינתי בגזר הדין, בהודעת הערעור ושמעתי את טענות הצדדים אני מחליט לדחות את הערעור.

כאמור ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בעונש שהטילה הערכאה הדיונית למעט מקרים חריגים שבהם הוטל עונש החורג מרמת הענישה המקובלת - לענין זה ראו ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נגד ורשילובסקי, (ניתן ביום 3.7.06), ע"פ 1242/97 גרינברג נגד מדינת ישראל, (ניתן ביום 3.2.98), ע"פ 3091/08 טרייגר נגד מדינת ישראל, (ניתן ביום 29.1.09) וע"פ 6681/09 אלחטיב נגד מדינת ישראל, (ניתן ביום 13.1.10).

המערערת עברה עבירות חמורות ובנס לא נגרם נזק לגוף אך אין להתעלם מריכוז רמת אלכוהול שנמצאה בגופה והעובדה כי נהגה ברכב משא, איבדה שליטה ועלתה על הכיכר ופגעה בעמוד התאורה.

בדרך כלל הנאשמים המובאים לדין בבית משפט לתעבורה הינם אנשים נורמטיביים שמתפקדים בצורה ראויה והולמת יום יום אך בהתחשב בעובדה כי התופעה של נהיגה תחת השפעת אלכוהול הפכה לתופעה נפוצה שאינה מצומצמת לציבור קטן, יש בה כדי להדריך את בית המשפט לנקוט במדיניות ענישה מחמירה.

אין צורך להכביר מילים בנוגע לחומרת העבירה בה הורשעה המערערת. לא אחת, קבע בית משפט העליון, כי יש להחמיר בעונשם של הנוהגים תחת השפעת משקאות משכרים (ראה רע"פ 6418/07 עמית כהן נגד מדינת ישראל, (ניתנה ביום 5.9.07). עוד קבע בית המשפט העליון, כי יש להירתם ולהילחם בהרחקת נהגים מסוכנים פורעי חוק מהכביש בכל דרך אפשרית, וכביטוי לחומרת העבירה ראו רע"פ 2238/09 מוראד נגדי נ' מדינת ישראל (ניתנה ביום 12.3.2009) והפסיקה שהובאה שם.

אמנם עברה של המערערת אינו מכביד וכי העונש של של"צ אף הוצע על ידה כדי להקל בדינה בענין הפסילה הממשית ולכן ניתן להבין מדוע בנסיבות הענין בחר בית משפט לתעבורה להסתפק בעונש הפסילה המינימאלית.

נסיבות העבירות בהן הורשעה המערערת הצדיקו הטלת עונש פסילה ממשי חמור יותר ממה שהוטל עליה אך משצורף לרכיבי הענישה גם את עבודות השל"ץ בהתאם לתוכנית שרות המבחן הרי נהג בית המשפט לתעבורה בצורה נכונה והסתפק בעונש הפסילה המינימלי הקבוע בחוק.

אינני סבור כי יש בפיה של המערערת נימוקים שיצדיקו חריגה לקולא מעונש המינימום.

ביהמ"ש העליון עמד על החובה ללחום בעבירות השכרות, בדרך של הטלת עונשי המינימום וקבע כי: