פסק דין
בפני ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה), מיום 5/8/12 ("הוועדה"). בהחלטתה קבעה הוועדה למערער נכות יציבה בשיעור 10% מיום 24/12/04 ("ההחלטה").
להלן עובדות המקרה:
1.המערער, יליד 1948.
2.על פי מכתב המשיבה מיום 16/1/11, פקיד התביעות הכיר במחלת נשירת שיניים ממנה סובל המערער כמחלת מקצוע, וכן בפגיעה עצבית ופסיכיאטרית כתוצאה מחשיפה לחומרים מסוכנים איתם עבד המערער.
3.טענת הערעור העיקרית היא שהוועדה חרגה מסמכותה עת קבעה קשר סיבתי בין עבודתו של המערער לבין מחלת הרינטיס. לפי הטענה, הסמכות להכיר במחלה כמחלת מקצוע מסורה לפקיד התביעות, ובהחלטתה הוועדה לא אפשרה למערער למצות את זכויותיו בדיון בפני ועדה רפואית מדרג ראשון.
המערער הוסיף וטען, כי שגתה הוועדה כשאימצה את חוות דעת היועץ מומחה פה ולסת אשר שלל קשר סיבתי בין אובדן השיניים לבין החומרים אליהם נחשף המערער בעבודתו. נטען כי משקבע פקיד התביעות קשר סיבתי, הוועדה (והיועץ מטעמה) אינה מוסכמת לעורר שאלה זו.
4.לטענת המשיב, החלטת הוועדה מנומקת ומפורטת, ולא נפל בה פגם משפטי. נטען כי על פי ההלכה הפסוקה לוועדה הרפואית לעררים סמכות רחבה מזו של ועדה מדרג ראשון. עוד נטען כי המערער התלונן על מחלת הרינטיס בעת בדיקתו על ידי היועץ לוועדה, ולכן המומחה היועץ היה מוסמך לדון בליקוי ולחוות דעתו.
לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:
5.לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור, בפרוטוקולים של הוועדה ובכלל החומר המונח בפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל.
6.ביום 26/2/12 התכנסה הוועדה, בהרכב מומחה לאורטופדיה, מומחה לנוירולוגיה ומומחה לפסיכיאטריה. הוועדה עיינה במסמכים הרפואיים שעמדו בפניה, הקשיבה לתלונות המערער וערכה לו בדיקה נוירולוגית. הוועדה הפנתה את המערער לבדיקת יועץ מומחה לרפואת אף אוזן גרון, על מנת שיחליט אם קיים קשר סיבתי בין מחלת המקצוע לבין הפרעותיו, ואם קיים קשר סיבתי, ייקבע היועץ האם נותרה נכות צמיתה. בנוסף, לאחר שעיינה בחוות דעת מומחה פה ולסת מיום 20/2/12, החזירה הוועדה את עניינו של המערער למומחה פה ולסת על מנת שיחווה דעתו בשנית לאחר שיעיין בתיעוד הנוסף שהציג המערער.
ביום 24/6/12 שבה הוועדה והתכנסה, ולאחר שעיינה בחוות דעת פרופ' פלד, מומחה פה ולסת, מיום 14/5/12, אימצה את מסקנותיו. באשר לחוות דעת פרופ' גולץ, מומחה אף אוזן גרון, מיום 19/4/12, ציינה הוועדה כי לא מצאה בה התייחסות הן לחוות דעת ד"ר קורן והן לחוות דעת ד"ר ברודסקי. לכן, החוזר התיק לפרופ' גולף על מנת שיתייחס לחוות הדעת הרפואיות הנ"ל.
ביום 5/8/12 סיכמה הוועדה את הדיון בעניינו של המערער. לאחר שעיינה בחוות דעת היועץ המומחה פה ולסת מיום 19/7/12, אימצה את מסקנותיו. הוועדה קבעה כי אין מקום להפעלת תקנה 15, כיון שהמערער אינו עובד משום שהמפעל בו עבד נסגר. למערער נקבעה נכות בשיעור 10% לפי פריט 34(ב), נכות בשיעור 0% לפי פריט 69(2)(ב) ונכות בשיעור 0% לפי פריט 69(3)(א).
7.אשר לקביעת הוועדה לקשר סיבתי בין עבודתו של המערער לבין מחלת הרינטיס: דין הטענה של "איבוד ערכאה" להידחות. כבר נפסק, כי הוועדה הרפואית לעררים מוסמכת לדון ולהכריע בעניינים העולים בפניה במסגרת הערר ואף אם לא נדונו ולא הוכרעו בוועדה הרפואית מדרג ראשון, ובכלל זה רשאית הוועדה לעררים, הקובעת את דבר נכותו היציבה של נפגע עבודה, לקבוע גם את שיעורה ודרגתה של אותה נכות יציבה, זאת אפילו קבעה בדרג ראשון נכות בלתי יציבה בלבד לאותו נפגע (בג"ץ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי, פ"ד נז(4) 443).
המערער העלה בפני היועץ המומחה בתחום אף אוזן גרון תלונה באשר לפגם ברירית האף ורינטיס, ואין פגם בכך שהוועדה בחנה תלונה זו. לפיכך, לא מצאתי שנפלה טעות משפטית בקביעת הוועדה בנושא מחלת הרינטיס.
8.שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לשלילת קיומו של קשר סיבתי בין מחלת אובדן השיניים לבין החומרים אליהם נחשף המערער בעבודתו: משהכיר פקיד התביעות במחלה של נשירת שיניים כ"פגיעה בעבודה", אין הוועדה הרפואית לעררים רשאית לבטל את ההכרה ב"פגיעה בעבודה" – בין שההכרה היא הכרת פקיד התביעות ובין שהיא הכרה שהכיר בית הדין בפגיעה (עב"ל 472/07 משה ביטרן – המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 18/1/2009). בענייננו: הוועדה אינה רשאית לשלול את הקשר הסיבתי בין המחלה של נשירת שיניים לבין עבודתו של המערער וחשיפתו לחומרים איתם עבד, וקביעה זו של הוועדה, היא חרגה מסמכותה. משכך, דין טענת ערעור זו להתקבל.
9.על כן - הערעור מתקבל בזאת, כך שעניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים, באותו הרכב, על מנת שתקבע את דרגת נכותו של המערער הנובעת ממחלת נשירת שיניים.
החלטת הוועדה תהיה מפורטת ומנומקת.
המערער יזומן להופיע בפני הוועדה, גם באמצעות בא כוחו.
10.על המשיב לשלם למערער הוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪ תוך 30 יום מהיום.
