פסק דין
לפני תביעה ותביעה שכנגד שעילתן ביחסי שכירות בין הצדדים.
טענות התובע
ביום 1.8.11 נחתם בין הצדדים הסכם לפיו השכיר התובע והנתבע שכנגד (להלן: "התובע") לנתבעת והתובעת שכנגד (להלן: "הנתבעת") דירה ברח' יהודית 2 בירושלים. תקופת השכירות נקבעה לשנה מיום 1.8.11 ועד 31.7.12, ולנתבעת ניתנה אופציה להאריך את תקופת השכירות למשך שנה נוספת והיא אכן מימשה את זכותה להארכת תקופת השכירות. דמי השכירות החודשיים הועמדו על סך של 2,050 ש"ח.
ביום 30.6.13 עזבה הנתבעת את הדירה, וזאת כחודש לפני תקופת השכירות.
הנתבעת הודיעה לתובע כי היא עוזבת את הדירה באמצעות מסרון, בו טענה כי בדירה יש ריח מהביוב. לאור תלונת הנתבעת, הגיע התובע למחרת היום לדירה על מנת לבדוק את הטענה, וזו נמצאה כלא מבוססת.
מכאן התביעה לתשלום פיצוי מוסכם בגין הפרת הסכם השכירות בסך של 4,500 ₪, וזאת על-פי סעיף 15 להסכם השכירות. כן טוען התובע, כי על-פי חוזה השכירות היה על הנתבעת להשיב את הדירה נקייה וצבועה עם שלט של מזגן וכי הנתבעת לא עשתה כן ועל כן יש לחייבה בתשלום סך של 700 ₪.
טענות הנתבעת
הנתבעת טוענת כי שכרה את הדירה לתקופה שמיום 1.8.11 ועד 30.6.13, כאשר במשך השנה הראשונה היה הסכם כתוב בין הצדדים ובמשך השנה השנייה התקיים הסכם בעל-פה בין הצדדים, אשר נכרת באמצעות שיחות טלפון ומסרונים. לטענת הנתבעת, בהסכם השכירות לתקופה הראשונה נקבע כי הארכת תקופת השכירות תיעשה בהודעה בכתב חודש מראש. הנתבעת לא שלחה הודעה ומשכך, עם תום התקופה תם ההסכם הכתוב בין הצדים והחל הסכם חדש שאינו זהה להסכם הכתוב.
הנתבעת טוענת כי בהסכם אין הוראה המפרטת כיצד ניתן להביא את ההסכם לידי סיום ולאור המקובל החוזים מעין אלה, קשה להאמין שהצדדים ביקשו להגביל את עצמם מראש לתקופה של שנה, מבלי אפשרות להשתחרר מכבלי החוזה. בהתייחס לאופן שבו ניהלו הצדדים את ההתקשרות ביניהם, הרי שמשלוח ההודעה על ידי הנתבעת נעשה בצורה סבירה ביותר. הנתבעת פירשה את שתיקת התובע כהסכמה, הסתמכה עליה ובהתאם לכך כלכלה את צעדיה.
הנתבעת טוענת כי במהלך השנתיים בהן התגוררה בדירה חוותה הצפות חוזרות ונשנות של ביוב וצואה בתוך הדירה וכן ריח ביוב חריף, שהגיע ונעלם לסירוגין במשך תקופות ארוכות. כן חדרו מקקים לדירה בשל בעיית הביוב. בשל כך נגרמה לנתבעת עגמת נפש גדולה.
בחודש מרץ 2013 שלח התובע לנתבעת מסרון בו נכתב כי לא יבצע תיקונים עד לתום תקופת השכירות. בהודעה זו הפר התובע את הסכם השכירות ופעל בחוסר תום לב, שכן חיובו של בעל הדירה הוא לבצע תיקונים שונים בדירה, שיאפשרו לשוכר מגורים סבירים.
בשל הודעת התובע, נאלצה הנתבעת להזמין על חשבונה ריסוס מזיקים על ידי בעל מקצוע אשר ביום 24.4.13 ריסס את הדירה וביובי הדירות הסמוכות. תמורת הריסוס שילמה התובעת למדביר סכום של 200 ₪.
הנתבעת טוענת כי הואיל והתובע הודיע לה בחודש מרץ כי לא יבוצעו תיקונים בדירה, שלחה הנתבעת הודעת מסרון לתובע כי בכוונתה לעזוב את הדירה בשל מפגע ריח כבד שעולה מן הביוב. התובע לא הגיב על ההודעה. הנתבעת אף שלחה מספר הודעות ובהן ביקשה מהתובע כי יודיע לה כמה עליה לשלם עבור חשבונות החשמל והמים. רק לאחר מספר פניות השיב התובע לנתבעת ומיד שילמה הנתבעת את החשבונות.
כן טוענת הנתבעת, כי הדירה הושבה לתובע ללא רבב, לרבות שני שלטי המזגן, כאשר אחד מהם התקלקל עוד בזמן שהותו של הדייר הקודם. התובע לא טוען כי הוציא סכום כלשהו על תיקון הנזקים ולא צירף ראיה לגובה הסכומים הנתבעים על ידו.
עוד טוענת הנתבעת, כי התובע השכיר את הדירה באופן מיידי, כך שלא נגרם לו נזק.
הנתבעת מוסיפה וטוענת כי מדובר בהסכם בלתי חוקי, שכן הדירה המושכרת היא למעשה מחצית "חנות" אשר פוצלה לשניים על ידי התובעים שלא כדין ועל כן אין לצוות על אכיפתו.
במסגרת התביעה שכנגד, טוענת הנתבעת כי התובע הפר את ההסכם עמה שכן לא גילה לה כי בדירה בעיות ביוב ומקקים, וכן סירב לתקן את הדרוש תיקון ועל כן עליו לשלם לה פיצוי בסכום של 5,500 ש"ח. כן נגרמה לנתבעת עגמת נפש רבה בשל התחזוקה הלקויה של הדירה. הנתבעת העמידה את סכום הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך של 5,000 ₪.
טענות התובע בתשובה לטענות הנתבעת
בתשובה לטענות הנתבעת, טוען התובע כי תקופת השכירות הסתיימה ביום 31.7.13, וכי הנתבעת עזבה את הדירה חודש לפי המועד. לטענתו, תקופת האופציה על-פי הסכם השכירות היתה לשנה נוספת ולא לחלקים ממנה.