ברגנר נ' אזולאי

החלטה

בפניי בקשה לביטול עיקולים, אשר הוטלו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל בתיק שבכותרת, בטרם המצאת האזהרה לנתבעת.

משהוטלו העיקולים כאמור, הוטלו אלו בהתאם להוראות חוק ההוצאה לפועל ותקנותיו, ולא על פי תקנות סדר הדין האזרחי (להלן: "התקסד"א").

לימים הגישה הנתבעת התנגדות לביצוע שטר ובעקבות התנגדותה הועבר הדיון לביהמ"ש.

במקביל הגישה הנתבעת בקשה זו, לביטול העיקולים, וניתנה החלטה כאן ביום 10/3/13, המבהירה כי באין הוראה מפורשת אחרת, יש לנהוג בבקשה כבקשה לביטול עיקול זמני שהוטל במסגרת תובענה בסדר דין מקוצר.

הצדדים זומנו לדיון, ומשלא הצליחו להגיע להסכמות מחוץ לכתלי ביהמ"ש להלן החלטתי בנוגע לבקשה זו.

ראשית, ולעניין בקשת הנתבעת להורות על בטלותו של העיקול בשל העובדה שזה לא הומצא לידיה ביחד עם העתק מהבקשה להטלתו בתוך 3 ימים ממועד מתן צו העיקול – אני רואה לנכון לדחות את הבקשה. אכן, משהוגשה ההתנגדות רואים את בקשת הביצוע כתובענה בסדר דין מקוצר, ובהתאמה, יש לבחון את הדיון בבקשה לביטול עיקולים, משל מדובר בבקשה לביטול עיקול זמני אשר הוטל במסגרת דיון בתובענה האמורה, ואולם, אין בכך כדי להכיל רטרואקטיבית את הוראות התקסד"א על הליכים שקדמו למועד הגשת ההתנגדות, שעה שבקשת הביצוע עודנה נדונה בלשכת ההוצאה לפועל ובהתאם להוראות חוק ההוצאה לפועל ותקנותיו.

בכך, בכל הכבוד, אני חולקת על דעתו של כב' הרשם כהן בבש"א 168941/07 (שלום ת"א-יפו) אשר סבר כי משלא נמסרה הודעת עיקול בתוך 3 ימים ממועד הטלתו בהליכים שננקטו בטרם מסירת אזהרה, יש להפקיע את הצו.

כך או אחרת, ראוי להבהיר כי אף לו מדובר היה בעיקול שהוטל במסגרת תובענה בביהמ"ש, כלל הוא כי אין מורים על בטלותו של הצו אף אם לא הומצא במועד לצד שכנגד, אם מצא ביהמ"ש כי קיים טעם ממשי להטלת העיקול וקיימת הצדקה להותרתו, שכן בכך ייעשה ביהמ"ש עבודתו פלסתר, שהרי ממילא יטיל העיקול מחדש מיד לאחר ביטולו. נראה אם כן כי ביהמ"ש נדרש בכל מקרה לבחון את טענות הצדדים לגופו של עניין, לבחון ההצדקה בהטלת העיקול, ורק לאחר מכן יבחן, על דרך הכלל (ושלא כמו במקרה דנן) את השאלה האם יש באי המצאת הצו כדי להצדיק הכרזה על הצו כבטל.

אם כן, משהועבר הדיון כאמור לביהמ"ש ונדונה הבקשה לביטול בהתאם להוראות התקסד"א, נדרש ביהמ"ש לבחון את שאלת נחיצותו של הצו והצדקתו משל מלכתחילה הונחה בפניו בקשה להטלת הצו במעמד שני הצדדים.

מה הם אם כן היסודות אותם נדרש התובע להוכיח על מנת שיזכה בסעד של צו עיקול זמני? ראשית, עליו לשכנע את ביהמ"ש על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי עומדת לו עילת תביעה כנגד הנתבעת. בנוסף, עליו לשכנע את ביהמ"ש על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסה"ד, ולבסוף, עליו לשכנע את ביהמ"ש כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, כך, שהנזק שעשוי להיגרם לו כתוצאה מאי מתן הצו גובר על הנזק שעלול להיגרם לנתבעת אם יוטל הצו. כן על התובע להוכיח כי בקשתו הוגשה בתום לב, וכי הנזק שייגרם לצד שכנגד אינו עולה על הנדרש.

במהלך הדיון שנערך בפניי, העידו הן התובע והן הנתבעת, ומעדויותיהם עלו העובדות הבאות:

1.השטר נשוא תיק זה ניתן על ידי הנתבעת במסגרת מערכת היחסים החוזית שבין הצדדים ולפיה, נחתם הסכם שכירות לתקופה של 24 חודשים. הנתבעת מסרה לידי התובע שיקים עתידיים, שמטרתם להוות תמורה עבור דמי השכירות, כך שכל שיק נועד להבטיח דמי שכירות לתקופה של 4 חודשים, מועד פרעונו בתום ארבעת החודשים שקדמו לתקופה שעבורה הוא ניתן (תשלום מראש) וכן כתשלום עבור הוצאות חשמל, מים, גז וארנונה, הכלולים אף הם בדמי השכירות.

השיק נשוא התיק הוא אחד מבין אותם שיקים אמורים.

2.על פי הסכם השכירות, מלבד השיקים האמורים, אמורה היתה הנתבעת למסור לידי התובע ערבות בנקאית אוטונומית, שנועדה להבטיח את כלל התחייבויותיה על פי ההסכם. כן הוסכם בין הצדדים, כי הבטוחה תמומש על פי שיקול דעתו הבלעדי והמוחלט של התובע.

3.עוד על פי הסכם השכירות, הנתבעת רשאית היתה לבקש לקצר את תקופת השכירות ולצאת בתום השנה הראשונה, בכפוף למציאת דייר חלופי אשר יאושר על ידי התובע.

4.איחור של עד 10 ימים בביצוע תשלום מן התשלומים המפורטים בהסכם, הוגדר כאיחור שלא יהווה הפרה יסודית של ההסכם ואילו איחור העולה על כך, יהווה הפרה יסודית ויצדיק נקיטת סנקציות בהתאם להוראות ההסכם (כגון דרישה לפינוי מיידי), לרבות הוספת ריבית מירבית על הסכום הנקוב בשטר בהתאם להגדרות בנק ישראל ביחס למשיכת יתר בלתי מאושרת בחח"ד.

5.איחור בפינוי המושכר על פי ההסכם, מזכה את התובע בפיצוי בסך של 1,000 ₪ לכל יום.

6.בהתאם להסכם שבין הצדדים הבטוחה תוחזר לנתבעת לאחר פינוי הנכס, השלמת כל התיקונים והצגת קבלות ואישורים על ביצוע התשלומים, והכל לשביעות רצון התובע.

7.הנתבעת עודנה מתגוררות בנכס נשוא ההליכים.