פסק דין
בפני תביעתו של התובע כנגד הנתבעת, בגין נזקים שנגרמו לרכבו בתאונת דרכים שאירעה ביום 17/3/2012, בצומת הרחובות חזני – גולדה מאיר, בבאר-שבע, בשעה 4:00 לפנות בוקר.
לאחר ששמעתי את עדויות הנהגים שהיו מעורבים בתאונה, ועיינתי בכתבי בי-הדין על נספחיהם וששמעתי את סיכומי טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את התביעה.
ראשית, הגעתי למסקנה כי לתובע אחריות תורמת בשיעור של כ- 30% לקרות התאונה וזאת בשל העובדה שנהג במהירות שאינה מתאימה לתנאי הדרך, לנסיבות, ולשעת קרות התאונה וזאת על פי העובדות שיפורטו להן:
א. העובדה כי רכבו של התובע הוא זה שפגע ברכב המבוטח על ידי הנתבעת, ושהיה נהוג על ידי מר בן שימול בר, בחלקו האחורי, לאחר שעבר את מרבית שטחה של הצומת (שהרי הגיע מצד שמאל של התובע והיה צריך לחצות נתיב נסיעה אחד לפני שהגיע לנתיב הנסיעה בו נסע התובע).
ב. העובדה כי רכבו מר בן שימול סבב על צירו 180 מעלות בשל עצמת ההתנגשות – הדבר מעיד כי התובע נסע במהירות שאינה סבירה.
ג. עצמת הנזקים שנגרמו לרכבו של התובע כתוצאה מההתנגשות – שמעידה אף היא על המהירות בה נסע.
ד. התובע העיד בחקירתו הנגדית כי "אין שם ראיה טובה וזה קרה בלילה", כלשונו – הדבר דווקא מגביר ומחדד את החובה שהייתה מוטלת עליו להיזהר בעת הכניסה לצומת.
בע"א 553/73 שלמה אליהו נ' סלם חנחן, ואש, פד"י כט(2) 341 נפסק כי:
".... נקבע כי זכות קדימה כזאת אינה זכות מוחלטת אלא זכות יחסית, וכדברי השופט גויטיין (שם, [1], בע' 1257) אין להשתמש בה "בעיניים עצומות". "נהג, על-אף היותו בעל זכות דרך. צריך להיות ער לנעשה בכביש". אם בנסיבות אלה הטיל בית-המשפט המחוזי אחריות על המערער בשיעור של 20% ובית-משפט זה לא ראה צורך לדון בכך ורק ביחסים שבין שני הנהגים הטיל את האשמה כולה על הנהג השני, בעניננו לא-כל-שכן. לא למותר להזכיר, שאף בצומת מרומזר, לפי תקנה 65 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, אסור לנוהג רכב להיכנס לצומת גם כשהרמזור מתיר את הכניסה, אלא אם ברור לו כי ביכלתו לעבור או להמשיך בנסיעתו ללא הפרעה. משמע, שגם כשניתן לו אור ירוק ברמזור, עליו לשים לב לנעשה בצומת ובצדיו ולוודא שהוא יכול לעבור בו ללא הפרעה וללא תקלה." (ההדגשה שלי – י.ב.).
שנית, הגעתי למסקנה כי התובע לא פעל להקטין את נזקיו, כפי שראוי וסביר היה שיעשה בנסיבות העניין.
בנוגע לחובת הקטנת הנזק בנזיקין נפסקו הדברים הבאים:
""הלכה פסוקה היא, כי על הניזוק מוטל הנטל - נטל ולא חובה (ראה ג' טדסקי, "הנטל ובעיית האונס והסיכול" משפטים טז (תשמ"ו-מ"ז) 335) - להפחית הנזק שעוולת המזיק גרמה לו. נטל זה נקבע במפורש בחקיקה באשר לפיצוי בגין הפרת חוזה (סעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970). חרף היעדרה של הוראה מפורשת בעניין זה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הלכה פסוקה היא, כי נטל דומה קיים גם בדיני הנזיקין (ראה ע"א 592/66 [3]; ע"א 320/87 [4]). הבסיס האנאליטי לנטל זה אינו נקי מספקות....
נטל ההוכחה בעניין הקטנת הנזק מוטל על המזיק-הנתבע. הוא מבקש להפחית מהשיעור הרגיל של הפיצוי המוטל עליו, ועל-כן עליו העול לשכנע, כי הניזוק-התובע לא עשה להפחתת נזקו (ראה DAMAGES (LONDON, 15TH ED., 1988) 172
H. MCGREGOR, ON). מה תוכנו של נטל זה? הגישה המקובלת הינה כי הקטנת הנזק כוללת בחובה אמת-מידה אובייקטיבית. על הניזוק לנקוט, להקטנת נזקו, כל אותם אמצעים שאדם סביר היה נוקט בנסיבות העניין....".
....
אכן, המטען הנורמאטיבי של הנטל להקטנת הנזק צריך להיות נמוך מזה של החובה לנהוג זהירות. מכאן גישתו של בית המשפט, לפיה "איננו סבורים כי הניזק חייב לצאת מגדרו בנסותו למלא את החובה המוטלת עליו להקטין את נזקו" (השופט עציוני בע"א 531/71 [8], בעמ' 118), ומכאן התפיסה, כי "סבירות האמצעים, שעל הנפגע לנקוט, להקטנת הנזק, נבחנת באמות מידה ליברליות, משום היות המזיק האחראי לסיטואציה שאליה נקלע הנפגע בעטיה של עוולתו" (קציר, בספרו הנ"ל, בעמ' 602).".
(מתוך ערעור אזרחי מס' 252/86 יצחק גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פורסם בפדאו"ר – גוגל – ההדגשות שלי – י.ב.).
בענייננו, בחר התובע לתקן את רכבו בעלות של 20,314 ₪, כאשר שוויו של הרכב, בהינתן הפחתות השווי בגין תאונות קודמות בהן הודה התובע בחקירתו (על אף שלא עדכן את השמאי מטעמו לגביהן), עולה כדי 22,391 ₪ - קרי עלות התיקון היא כ- 90 אחוזים מערכו של הרכב.
על פי תקנה 266 לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961: