בראנסי נ' משטרת אתג"ר לוד-גניבות

החלטה

1.לפניי בקשת המבקש להורות על החזרת תפוס, רכב מסוג מאזדה 3, מספר רישוי 62-710-14, שנת ייצור 2005 (להלן: "הרכב"), המוחזק בידי המשטרה ואשר נתפס ביום 28.5.13.

2.לטענת המבקש, הוא הבעלים הרשום של הרכב, המבקש עצמו לא היה מעורב בעבירה אשר גרמה לכך כי הרכב ייתפס על ידי המשיבה. האיש שנתפס ברכב, ראגב בן מוחמד בראנסי (להלן: "האחר") נחקר והוגש נגדו כתב אישום.

לטענת המבקש, המשיבה, ככל הנראה, כלל איננה מעוניינת בהמשך החזקתו ותפיסתו של הרכב, מאחר והרכב שייך למבקש והוא לא היה מעורב בעבירה המיוחסת לאחר. עוד מוסיף המבקש וטוען כי הרכב הינו חיוני לעבודתו והינו רכושו הפרטי.

3.לטענת המבקש, התפיסה הינה בניגוד לחוק יסוד כב' האדם וחירותו ויש בה משום פגיעה בזכות הקניין שלו, לפיכך, יש להורות על החזרת התפוס לידי המבקש שהינו הבעלים.

4.לטענת המשיבה, היא הרי שאם יורשע הנאשם בכתב האישום שהוגש כנגדו, היא תבקש את חילוטו וזאת למרות שהרכב רשום על שמו של המבקש.

המשיבה הוסיפה וטענה כי איננה מתנגדת לשחרור הרכב ואולם סבורה כי יש להורות על השחרור בכפוף להפקדה במזומן וערבות בנקאית כמו גם עיקול לטובת המדינה, עד לתום ההליכים המשפטיים, וכי המבקש ינפיק פוליסת ביטוח מקיף שהמוטב בו הוא המדינה.

יובהר, כי אין כל מחלוקת כי למבקש לא מיוחסת כל עבירה.

5.כאן המקום לציין, כי האחר, הנאשם, השתמש ברכב לביצוע עבירת גניבת רכב, והיה חלק משרשרת גניבת כלי רכב ופריצה לבתי מגורים בשטח מדינת ישראל.

6.סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), התשכ"ט 1969 (להלן: "פקודת המעצר והחיפוש") קובע:

"סמכות לתפוס חפצים

(א) רשאי שוטר לתפוס חפץ אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה, או כאמצעי לביצועה".

בבואו לדון בסוגיית שחרור תפוס, בהתאם לסעיף 32 לפקודת המעצר והחיפוש על בית המשפט לערוך איזון בין ההגנה הקניינית של הפרט לבין האינטרס הציבורי שבמניעת ביצוע עבירות בעזרת חפצים המאפשרים את ביצועם (בש"פ 7715/97 חג'ג' נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (1) 14 (1998); בש"פ 6686/99 עובדיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (2), 464,471 (2004); בש"פ 342/06 חברת לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 12.3.06. בפסיקה בית המשפט העליון נקבע כי "לא הרי תפיסת חפץ כהמשך ההחזקה בו" (עניין עובדיה ועניין חברת לרגו). דהיינו, גם אם נקבע שתפיסת החפץ נעשתה כדין, באופן מידתי ולתכלית ראויה, יש להוסיף ולבחון האם המשך החזקת החפץ על ידי המשטרה איננו פוגע בבעל הנכס במידה העולה על הנדרש.

7.בעניין לרגו נקבע כי המשך החזקתו של חפץ תפוס בידי המשטרה מחייבת כי יתקיימו שני תנאים: הראשון, כי מקור הסמכות לתפיסת החפץ לא פקע והשני, הוא היעדר קיומה של "חלופת תפיסה", שתגשים כראוי את האינטרס הציבורי אל מול אינטרס הפרט.

8.השאלה העומדת לפניי, היא האם ניתן להתנות את שחרור התפוס ל"חלופת תפיסה" בתנאים, שיאפשרו את המשך קיום תכלית החלופה, תוך פגיעה פחותה בזכות הקניין של המבקש במסגרת שיקולים אלו יש לשקול גם את חלוף הזמן בו הוחזק התפוס בידי המשטרה:

"תפיסה בפועל של הרכוש היא האמצעי הדרסטי ביותר להשגת התכלית של האפשרות לחלט בעתיד. היא שוללת מן הבעלים שהועמד לדין ובטרם נחרץ דינו, את השימוש בכלי הרכב בעצמו או באמצעות אחרים, למשך תקופה ארוכה, וזאת, כאמצעי בטחון... הפגיעה ברכושו של אדם על ידי נטילתו ממנו, על מנת להבטיח אפשרות חילוט בעתיד היא פגיעה ברכושו ובקניינו, ולפיכך יש לנקוט בו רק כאמצעי אחרון ובהעדר אמצעים חלופיים להבטחת אותה תכלית. כך יש לעשות בהשראת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וכך יש לעשות על פי עקרון המידתיות המקובל עלינו". (עניין חג'ג' עמ' 17-18).

9.תכלית התפיסה בעניינו הנה כפולה; מניעת עבירה נוספת באמצעות התפוסים וכן לצורך הבטחתו של חילוט אפשרי בעתיד, אל מול תכליות אלה כאמור, זכותו של המבקש לקניינו כמו גם טענתו בדבר חוסר יכולתו להתפרנס בעקבות התפיסה והפגיעה הכלכלית הקשה בו, כמו גם העובדה שאין כל מחלוקת כי המבקש אינו קשור לביצוע העבירה.

10. החילוט אינו עונש, התכלית הראשונה שלו היא תכלית הרתעתית, החילוט מבקש למנוע מצב בו חוטא יוצא נשכר ממעשה עבירתו ופוגע בתמריץ העיקרי שיש לעבריין בביצוע עבירה – כדאיות בביצוע עבירה (ע"פ 4496/04 מחג'נה נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 11.9.05).

תכלית נוספת, הינה בעלת אופי קנייני, "הוצאת בלעו של גזלן מפיו", ע"פ 7475/95 מדינת ישראל נ' בן שטרית, פ"ד נב (2)( 385, 410 (1998).

11.החילוט משרת אינטרס ציבורי ואולם, הוא אינו מוחלט ויש לאזן אותו אל מול זכות הקניין, קיומה של עילת לתפיסת חפץ, אינה כדין המשך ההחזקה בו בידי המדינה, המשך החזקת החפץ בידי המשטרה, יש בו כדי לפגוע בזכות הקניין של הבעלים, מעבר לפגיעה שנגרמה לו כתוצאה מעצם התפיסה. לפיכך, לא די שתפיסת הנכס נעשתה בעילה מבוררת, אלא יש לבחון האם הפגיעה נעשתה לתכלית ראויה, כמו כן, נשאלת השאלה, האם יש בו כדי לפגוע בזכות הקניין של הבעלים מעבר לפגיעה שנגרמה לו מעצם התפיסה והאם נמצא אמצעי מידתי שיש בו כדי לאזן כראוי בין האינטרסים השונים; הציבורי אל מול הפרטי. (בש"פ 6686/99 עובדיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 464 (להלן: "עובדיה").