בראנד נ' שטראוס גרופ בע"מ

פסק דין

1. בפני תביעה בגין רשלנות לפי סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין, נ"ח של צרכן נגד יצרן של חטיף בשם "דוריטוס" (להלן: "החטיף").

לטענת התובע, הוא רכש שקית של החטיף ביום 17.04.08. באותו ערב הוא ראה סרט ואכל את החטיף. לטענתו, נגיסה בחטיף גרמה לשבירת שן ונפילת הכתר. לפי כתב התביעה הוא גילה שנגס באבן שהייתה בתוך החטיף. התובע צירף לכתב התביעה צילום של האבן (נספח ב' לכתב התביעה).

על פי הצילום של השקית החטיף עשוי מתירס והוא בטעם גריל ואין מחלוקת שהוא מיוצר ע"י הנתבעת.

2.באי כוח הנתבעת חולקים הן לגבי החבות והן לגבי הנזק. לגבי החבות הועד העד אבישי שפירא, מנהל איכות של הנתבעת,לגבי התהליך להכנת החטיף ונטען שהתהליך מנפה אבנים וחומרים זרים כך שהמוצר הסופי אינו יכול לכלול גוף זר בכלל ואבן כנטען ע"י התובע. האבן הומצאה לנתבעת ובהמשך לביהמ"ש (בחלקה) וסומנה כמוצג נ/3.

בתצהיר עדות ראשית תיאר התובע כי האבן הייתה בין פירורי החטיף שהוא רוקן לפיו לאחר שסיים לאכול את המשולשים השלמים ונותרו רק פירורים (סעיף 6 לתצהירו).

בגרסה זו מתאר התובע את האבן כשבורה ל - 3 חלקים (סעיף 9 לתצהירו).

במוצג נ/3 יש גוף זר דמוי אבן שפינה ממנה לכאורה, שבורה. התובע העיד שבמוצג נ/3 חסר החלק השלישי (עמ' 9 לפרוטוקול). יצוין, כי הצילום בנספח ב' הוא של יחידה אחת - הגם שהצילום לא ברור. התובע העיד שאשתו, שלא העידה, צילמה את האבן (עמ' 8 לפרוטוקול).

3.בסיכומיו טוען ב"כ התובע כי המחוקק הטיל על יצרן המוצר נטל המחייב אותו בנזק גוף הנגרם ממוצר פגום גם אם הפגם לא נוצר באשמתו. כמו כן, נטען שככל שנבחנת סוגיית הרשלנות, נטל ההוכחה רובץ על כתפי היצרן ולא על כתפי הניזוק, הצרכן. לכך משיב בא כוח הנתבעת כי התובע עדיין צריך להוכיח שהיה גוף זר. לחילופין נטען להגנות מושא סעיף 4 לחוק.

הדין

בסעיף 2 (א) לחוק האחריות למוצרים פגומים, התש"ם – 1980 הוטל חיוב על יצרן לפצות את מי שנגרם לו נזק גוף "כתוצאה מפגם במוצר שייצר (להלן: "הנפגע"), ואין נפקא מינה אם היה או לא היה אשם מצב היצרן" (הדגשה שלי – מ.ו).

ההגדרה של מוצר פגום הוא, בין היתר, "(1) מחמת ליקוי בו הוא עלול לגרום נזק גוף;" (סעיף 3(א) לחוק האחריות למוצרים פגומים).

כמו כן, נקבעה חזקה בסעיף 3 (ב) הקובעת כי : "חזקה שהמוצר היה פגום אם נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה שהיה פגום מאשר עם המסקנה שהיה תקין".

הנתבעת מעלה את הגנות בסעיף 4 (א) סעיפים קטנים (1) 1-(2) כאשר על פי התשתית הראייתית ההגנה הרלוונטית היא בסעיף 4(א)(2) הקובעת כדלקמן:

"(2) לפי רמת ההתפתחות המדעית והטכנולוגית שהייתה בעת שהמוצר יצא משליטתו, לא יכול היה היצרן לדעת שמבחינת התכנון לא עמד המוצר ברמת הבטיחות הסבירה".

החלופה בסעיף קטן (1) שגם אליה מפנה בא כוח הנתבעת, מניחה שהפגם שגרם לנזק נוצר אחרי שהמוצר יצא משליטת היצרן. התשתית הראייתית לכאורה, היא, שהאבן היתה בשקית שנארזה ונאטמה ע"י הנתבעת, היצרן, ולכן החלופה לא מתאימה לנסיבות תיק זה.

דיון

4.כדי לבסס את התביעה על התובע לשכנע את ביהמ"ש כי נגרם לו נזק גוף לאחר שהכניס לפיו את הפירורים שנותרו בשקית החטיף שאכל. בא כוח הנתבעת מפנה לכך שהתובע היה לבד ולא העיד עדים נוספים וגם לא חיזק עדותו בראיות חיצוניות. הוא עותר שלא לתת אמון בגרסת התובע. תנאי להטלת חיוב על פי חוק האחריות למוצרים פגומים הוא שעל התובע להוכיח שבמוצר היה ליקוי שבגללו נגרם לו נזק גוף. קרי, את הקשר הסיבתי בין נזק הגוף שנגרם לו, לפגם בייצור (סעיפים 2 (א) ו- 3(א)(1) לחוק האחריות למוצרים פגומים).

ב"כ הנתבע מפנה לכך שהתובע לא העיד את אשתו שלטענתו צילמה את ה"אבן" (נספח ב' לכתב התביעה), ולה הוא סיפר על את אשר קרה לו (עמ' 8 לפרוטוקול). כמו כן, התובע גם מסר גרסאות סותרות לגבי ה"אבן", דהיינו בהיבט של אבן אחת או אבן שנשברה לשלוש חתיכות, כאמור לעיל.

בנוסף לגרסת התובע, הציג התובע את הגוף הזר שלטענתו היה בשקית והוא נשך בו (מוצג נ'2). הגוף הזר עבר לבדיקה של הנתבעת אשר שללה שהיה ויכול היה להיות במוצר שלה אך לא המציאה כל מענה למה זה היה, וכל שניתן להסיק ממראה עיניים ומישוש שמדובר בחומר קשה.