בית-משפט השלום בכפר-סבא (כבוד השופטת נ' בכור) הרשיע את המבקש - על-פי הודאתו - ובמסגרת הסדר טיעון - בשלוש עבירות של הסעה שלא כדין לפי סעיף 12(א)(ג1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל) ועבירה של הפרת הוראה חוקית לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בגין שלושה אירועים שונים, בהם הסיע המבקש שוהים בלתי חוקיים, גם לאחר שנאסר עליו להחזיק ברישיון (ת.פ. 1140/07 ו-ת.פ. 2284/06).
בית-משפט השלום (כבוד השופטת נ' בכור) גזר על המבקש מאסר בפועל למשך 11 חודשים; מאסר על תנאי בן שישה חודשים למשך שלוש שנים מיום שחרורו, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה לפי חוק הכניסה לישראל או עבירה של הפרת הוראה חוקית, פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה למשך שלושה חודשים מיום שחרורו ופסילה על תנאי של שלושה חודשים למשך שנה מיום שחרורו. כמו כן, הורה בית-משפט השלום על חילוט רכבו של המבקש.
בית-משפט השלום נימק את שיקוליו לעונש בכך, שלמבקש עבר פלילי בגין עבירות אלימות ורכוש, וכי המעשים בגינם הורשע אינם בגדר מעידה חד-פעמית בעבירות על חוק הכניסה לישראל. שכן, המבקש נעצר והוזהר ולמרות זאת שב וביצע את העבירות שלוש פעמים לצורך רווח כספי.
על גזר הדין של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 71036/07). בערעורו טען המבקש הן כנגד עונש המאסר והן כנגד הוראת החילוט. לטענתו, לא היה מקום להורות על חילוט לפי הסדר החילוט הכללי שבסעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי [מעצר וחיפוש], התשכ"ט-1969 (להלן: פסד"פ), שכן מדובר ב"עקיפה", באמצעות הוראת חוק כללית (סעיף 39 לפסד"פ), של הוראה ספציפית בסעיף 12א(ד2)(2) לחוק הכניסה לישראל, המורה על חובת חילוט במקרה בו אדם הורשע פעמיים, בתוך שלוש שנים, בעבירה של הסעת שוהים בלתי חוקיים.
בית המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא ז' המרוהשופטים ד' רוזן וש' שוחט) דחה, ביום 9.7.07, את הערעור בקובעו, בין היתר, כי במהלך הדיון, חזר בו בא-כוח המבקש מהנימוק, לפיו בית-משפט השלום לא היה מוסמך לפעול לפי סעיף 39 לפסד"פ לאור הוראת חילוט ספציפית בחוק וזאת לאור רע"פ 4105/06 באסל ג'אבר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: פרשת ג'אבר). עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי המבקש הסיע ברכבו בני אדם ששהייתם בארץ אסורה - פעם אחר פעם לצרכי פרנסתו וזאת למרות שנעצר והוזהר על-ידי המשטרה מלשוב לסורו.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית המשפט המחוזי. בא-כוח המבקש משיג רק כנגד חילוט רכבו. הוא חוזר על טענתו, לפיה לא היה מקום להורות על חילוט רכבו לפי הסדר החילוט הכללי שבסעיף 39 לפסד"פ, שכן מדובר ב"עקיפה" באמצעות הוראה כללית, של הוראה ספציפית בסעיף 12א(ד2)(2) לחוק הכניסה לישראל, המורה על חורת חילוט במקרה בו אדם הורשע פעמיים, בתוך שלוש שנים, בעבירה של הסעת שוהים בלתי חוקיים. המבקש מודע לפרשת ג'אבר, אך טוען, כי הסוגיה צריכה להיבחן בפני הרכב שופטים בערעור בבית-משפט זה. כמו-כן, טוען בא-כוח המבקש, כי בפרשת ג'אברבית-משפט זה לא נתן את דעתו לטענות נוספות, כגון: סעיף 34כא לחוק העונשין, הקובע שיש לפרש דין פלילי "במקרים של נורמה או חוק סותרים" באופן המקל עם הנאשם וכי חילוט ללא הרשעה קודמת אינו מספק לנאשם אזהרה מתאימה. לבסוף מוסיף וטוען בא-כוח המבקש, כי גם אם בית-משפט השלום היה מוסמך להורות על חילוט, לאור נסיבותיו האישיות של המבקש, לא היה מקום להורות על חילוט הרכב בעניינו.
מנגד, תומך בא-כוח המשיבה בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי ומבקש לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתו, משויתר המבקש בפני בית המשפט המחוזי על טענתו בדבר הסמכות לחלט את רכבו, אין זה מתקבל על הדעת, כי ישוב ויעלה טענה זו בפני בית-משפט זה כנימוק עיקרי למתן רשות ערעור ומבלי לציין בבקשתו, כי ויתר על הטענה בבית המשפט המחוזי. עוד טוען בא-כוח המשיבה, כי אין ממש בטענת המבקש, כי חילוט בגין הרשעה ראשונה לוקה ב"העדר אזהרה". האזהרה, למי ששוקל לעבור על הוראות החוק, ניתנת בעצם קיומו של האיסור החוקי, המפורסם ברבים ואוסר על הסעת שוהים בלתי חוקיים. אין זה מתקבל על הדעת, כי לא ניתן יהיה לענוש בגין ביצוע עבירה מסוימת, את מי שלא הורשע בעבר באותה עבירה ובכלל זה להורות על חילוט רכבו. לבסוף, טוען בא-כוח המשיבה, כי המבקש אינו מעלה כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית שטרם הוכרעה ואשר מצדיקה מתן רשות ערעור לפי ההלכה הנוהגת.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה)). בענייננו, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה.
במהלך הדיון בפני בית המשפט המחוזי, ויתר המבקש על טענתו, לפיה בית-משפט השלום לא היה מוסמך לפעול לפי סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי [מעצר וחיפוש] [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 לאור קיומה של הוראת חילוט ספציפית בסעיף 12א(ד2)(2) לחוק הכניסה לישראל. המבקש החליט לחזור בו מטענתו זו לאור פסק-דין של בית-משפט זה בפרשת ג'אבר. כעת, שוב מעלה המבקש מחדש טענתו זו. ברם, בצדק טוען בא-כוח המשיבה, כי לא יעלה על הדעת, כי המבקש ישוב ויעלה טענתו זו כנימוק עיקרי למתן רשות ערעור.
אף לגופו של עניין, דין טענה זו להידחות. שכן, טענה זו הוכרעה לאחרונה בבית-משפט זה בפרשת ג'אבר, שם קבע בית-משפט זה כדלקמן:
"... בענייננו אין המדובר במקרה ה"נקי" של חוק ספציפי הגובר על חוק כללי, שהרי אם תאמר כן, ייצא שעובר העבירה בפעם הראשונה ייפטר בגלל הוראת החוק המיוחד (חוק הכניסה לישראל) מהוראת החוק הכללי (פקודת סדר הדין הפלילי), ואם כן הקל המחוקק עם מי שביקש להחמיר עמו, וחזקה היא "כי תכליתו של כל דבר חקיקה היא שיפורש לקידום תכליתו"... תמיכה בפרשנות זו עולה מע"פ 1236/97 מדינת ישראל נ' ריברה חוזה (לא פורסם) שהמדינה הפנתה אליו, ושבו - בעניין דומה הקשור בחילוט כספים בתחום הסמים - נאמר מפי בית משפט זה... "כי חצרותיהם של שני סעיפים אלה (בפקודת סדר הדין הפלילי ובפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש) תשל"ג-1973) שונות זו מזו ויכול שיחול בנסיבות מקרה ספציפי אחד משני הסעיפים. בהיבט כולל בא סעיף 36א לפקודת הסמים והסעיפים שלאחריו להרחיב את היקף פרישתה של אפשרות החילוט, תוך פגיעה גדולה יותר בזכות הקניין של הנאשם, ולא מצאנו דבר בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שיש בו כדי להוציא מכלל סעיף 39 הנ"ל (בפקודת סדר הדין הפלילי) עבירות של סמים. פרשנות זו של סעיף 39 מתחזקת אף לפי לשון רישתו של סעיף זה בה נאמר שהוא חל 'על אף האמור בכל דין'". הדברים מדברים בעדם, ובשינויים המחויבים, כמו נכתבו לענייננו.
...לדעתנו הוסיף המחוקק אפשרות שלא היתה קיימת בסעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי, ובכך החמיר החמרה אחת, ושוב הוסיף וציוה על חילוט בסעיף 12(א)(ד2) במקרה של עבירה נוספת.
במקרה זה, משנמצא לנו כי אין סתירה בין הנורמות הכללית והספציפית, אין צורך להידרש לכללי ברירת הדין... ואולם, לא למותר לציין, כי בענייננו קדמה הנורמה הכללית שבפקודת סדר הדין הפלילי לנורמה המיוחדת שבחוק הכניסה לישראל.
...המצב המשפטי הנכון בעינינו הוא, כי סעיף 39(א) על עמדו עומד ובכל עת, והוא אינו הוראת שעה. הוא מקנה שיקול דעת לבית המשפט החל מעבירה ראשונה. ואולם, במקרה של עבירה נוספת, מחמירות הוראות הדין - על פי חקיקת השעה: שיקול הדעת של בית המשפט מצטמצם, ותחת שיקול דעת אם לחלט, בא שיקול הדעת אם לא לחלט".
בענייננו נראה, כי הן בית-משפט השלום והן בית המשפט המחוזי פעלו בהתאם לקביעות אלה ומשכך יש לדחות טענה זו.
המבקש טוען, כאמור, כי בפרשת ג'אבר לא נדון הטיעון הנוגע לתחולתו של סעיף 34כא לחוק העונשין.
טענה זו דינה דחייה.
סעיף 34כא לחוק העונשין קובע: