1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בחיפה (כב' השופטת א' מירז בתמ"ש 20339-10-13) ו-תמ"ש 883-10-12 ), מיום 18/11/13, שדחתה את בקשת המבקש לביטול החלטה מיום 10/10/13 בה מינה בית משפט קמא את ב"כ הצדדים ככונסי נכסים למכירת נכס "המרפאה".
2. כאמור, שתי ההחלטות, זו מיום 18/11/13 וקודמתה מיום 10/10/13, ניתנו במסגרת שני תיקי משפחה, שתי תביעות, אחת מכל צד, שעה ששניהם עותרים לאותו סעד של "אכיפת פסק דין", זה שניתן על ידי בית משפט קמא ביום 4/3/12, וזה שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים מיום 5/8/12.
שני הצדדים, כך עולה מהתביעה שהגיש כל אחד מהם, מעוניין באכיפת פסק הדין - ביצועו. אלא שכל אחד מהם סבור שהאכיפה צריכה להתבצע באופן שונה מזה לו טוען הצד שכנגד.
3. במבט ראשון ולמקרא פסקי הדין, אין להבין הכיצד ביצועם של אלה או אכיפתם, יכול להוות מקור למחלוקת עד כדי הגשת תביעות והצגת תרחישים שונים לפיהם, הגם שבית משפט קמא וערכאת הערעור סיימו את מלאכתם, ופסקו באופן חד וברור כיצד יש לנהוג בנכסים השונים של הצדדים ומה יהא גורלו של כל אחד מהם, כך גם המרפאה. עם זאת סבור המבקש כי אכיפת פסקי הדין אמורה להתבצע באופן המתחשב בסכומים ששילם, כך לטענתו, לידי המשיבה, בגין זכויותיה במרפאה, לפני שניתנו פסקי הדין וזכרם לא עלה שם.
נראה, כי לאור הטענות שהעלה המבקש במסגרת תביעתו ל"אכיפת פסק דין" הגישה המשיבה תביעה לאכיפה, בה ביקשה להטעים כי פסקי הדין הפכו לחלוטים, תוך הפנייה להוראותיהם ולקביעות הסופיות ובפרט בעניין "ההמרפאה". עוד טענה כי קביעות אלה שנתקבלו לאחר דיונים ממושכים, ראיות שהוצגו וחוות דעת, בוודאי סותמים את הגולל בפני כל טענה עובדתית הנוגעת למערך הזכויות בנכסים שגורלם הוכרע במסגרת פסק הדין.
גם התנהלותה זו של המשיבה אינה ברורה, אינה מתחייבת גם על פי התקנות, ויותר פשוט היה, תחת הגשת תביעה לאכיפה, להסתפק בהעלאת טענותיה בין אם במסגרת כתב הגנה ובין אם במסגרת בקשה לסילוק תביעת האכיפה של המבקש על הסף. כאן יוער כי בקשה כזו הוגשה
לאחרונה
והיא נדחתה על ידי בית משפט קמא בהחלטתו מיום 6/1/14.
4. אף שאין הדבר משליך על ההליך כאן ועל תוצאותיו, הרי שלדעתי, לא נכון היה לפנות לבית משפט קמא בתביעות "לאכיפת פסקי דין" אלא בתובענות מתאימות למתן הוראות, על פי סמכותו לפי סעיף 7 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 המסמיך את בית המשפט לענייני משפחה ליתן הוראות בנוגע להליכי ביצוע בתובענה לאיזון משאבים או פירוק שיתוף בנכס של בני זוג כאשר אלה יבוצעו על פי החלטותיו ובפיקוחו.
כך יש לפעול בכל הקשור לעריכת איזון המשאבים ופירוק השיתוף. עם מתן פסק הדין הקובע זכויות בני הזוג בנכסים השונים, מה מביניהם הוא נכס משותף ומה מביניהם הוא קניינו של אחד אך מהווה נכס בר איזון, מה ייעשה בהם ומה הסכומים שישולמו בגינם במסגרת איזון יתרת זכויות אחד מבני הזוג, הרי שלא נותר דבר כדי להוציאו אל הפועל אלא על דרך מינוי כונס נכסים שיפעל לשם ביצוע האמור שם. כך בכלל, וביתר שאת במקרה שלנו, בו נפסק, ביחס למרפאה:
"התובעת (המשיבה- ס' ג') זכאית למחצית שווי נכס "המרפאה", בקיזוז מחצית תשלומי המשכנתא ששולמו על ידי הנתבע (המבקש- ס'ג'), לאחר המועד הקובע. נכס המרפאה ימכר למי מהצדדים ו/או לצד שלישי בהתאם למכירה בשוק החופשי ו/או הערכת שמאי מעודכנת. לנתבע זכות ראשונית לרכישת המרפאה.
הדבר יבוצע תוך 30 יום מהיום ולא - ימונו ב"כ הצדדים לביצוע המכירה".
ודוק: קביעה זו עמדה במבחן הערעור ונותרה בעינה והפכה לחלוטה.
5. לכאורה, די היה באמור לעיל כדי להובילנו למסקנה לפיה דין בקשת רשות הערעור להידחות, שכן החלטות בית משפט קמא לא חידשו דבר, וכל שביקשו לעשות היה להניע את גלגלי הליך פירוק השיתוף ואיזון המשאבים כמתחייב על פי פסקי דין חלוטים ועל פי המנגנון שנקבע בגדרם, ללא סטייה ממנו.
6. המשיבה הגישה בקשה למחיקה על הסף של בקשת רשות הערעור. כמו כן עתרה להארכת מועד הגשת תשובתה לבקשת רשות הערעור.
במסגרת בקשתה למחיקה על הסף מעלה המשיבה שלוש טענות מרכזיות, הראשונה מעשה בי-דין, השנייה חלוף המועד להגשת בקשת רשות הערעור, והשלישית, כי על ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור חל צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור).
7. כאמור, ההליך שלפני נסוב סביב החלטת בית משפט קמא המורה על מינוי באי כוח הצדדים ככונסי נכסים למכירת נכס "המרפאה" וזאת כמתחייב מפסק דינו של בית משפט קמא מיום 4/3/12. רלבנטית לענייננו אותה הוראה שבאה בגדרי פסק הדין, ביחס למרפאה עליה עמדנו קודם בסעיף 5 לעיל.
דיון והכרעה
8. באשר לטענה בדבר מעשה בי-דין, טוענת המשיבה כי מכוח פסק דינו של בית משפט קמא מיום 4/6/12 שקביעותיו הפכו לחלוטים, כך גם אותה קביעה שציינתי לעיל, הרי שלא ניתן להעלות כיום טענות דוגמת אלו שמעלה המבקש לפיהן שילם לה סכומים (15,000 $), על חשבון מחצית זכויותיה במרפאה והוא מבקש להשלים ולשלם לה את היתרה ובכך לממש את זכות הראשונים, הואיל והתשלומים והסיכום הנטען בינו לבין המבקשת, הוא מהתקופה שקדמה לפסק הדין.
9. אכן, טענתו האמורה של המבקש בעייתית היא מהטעמים שמניתי לעיל והיא משולה ל"טענת פרעתי", לפיה הפירעון הוא מלפני פסק הדין המשית על הטוען את אותו חיוב כספי. הדעת נותנת כי טענת פירעון, ובמיוחד הסכמה בין הצדדים לפיה צד ירכוש את חלקו של השני בנכס מסוים או ישלם כספים לאיזון הזכויות בנכס זה, תועלה מפורשות בפני אותה ערכאה שאמורה להכריע בסכסוך שהתגלע בין הצדדים בנוגע לזכויות בנכס כזה או אחר. הדברים אמורים במיוחד וביתר שאת שעה שהסכסוך שנדון לפני בית משפט קמא היה בין בני זוג ופסק הדין לאיזון המשאבים אמור לסיים באופן סופי את כל המחלוקות הכספיות והרכושיות ביניהם, כך שכל שנותר לאחריו הוא לבצע הוראותיו והחיובים השונים על פיו.
אלא שבמקרה שלנו טוען המבקש כי הסיכום בינו לבין המשיבה בנוגע לנכס ההמרפאה התגבש לאחר סיום שמיעת הראיות בבית משפט קמא, היינו בפרק הזמן שבין סיום שמיעת הראיות לבין מתן פסק הדין מיום 4/3/12, וכך גם התשלומים שבוצעו על פיו של סיכום זה.
על פי המבקש, טענת הפירעון החלקי והסיכום המחייב בין הצדדים לא היה ניתן להעלות לפני בית משפט קמא משנסתיימה שמיעת הראיות קודם (על פי הנטען שמיעת הראיות הסתיימה בשנת 2009 ואילו פסק הדין ניתן ב-2012), ועל כן, כלל לא נדונה וגם לא הוכרעה, ופסק הדין אינו מקים השתק ביחס לטענות כאלה ואינו מהווה מעשה בי-דין ביחס למרפאה.