בר"ע על ההחלטה לדחות בקשה לביטול פסק בורר-נדחתה

           בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט המחוזי בבאר שבע מיום 26.2.06 (כבוד השופטת ח' סלוטקי) בת.א. 4103/05, אשר דחתה את בקשת המבקשים לביטול פסק בורר.

העובדות

1.        בין המבקשים למשיב נחתם ביום 27.7.89 הסכם, במסגרתו מכר המשיב למבקשים מחצית ממניותיו בחברת "נתיב אור בע"מ (להלן - החברה) ובתמורה התחייבו המבקשים להעביר לו סך של 100,000 דולר ארה"ב וכן לשחררו מכל הערבויות האישיות שנתן לנושים שונים של החברה, כבטוחות לחובותיה של החברה (להלן - ההסכם).

2.        המבקשים שילמו למשיב את התמורה בסך של 100,000 דולר ארה"ב ולאחר תשלום התמורה כאמור, התעוררה מחלוקת בין הצדדים בקשר עם ההסכם. המשיב טען כי המבקשים הפרו את סעיף 6 להסכם, משלא שחררו אותו מכל ערבויותיו לחובות החברה ואילו המבקשים מצידם טענו, כי עשו ככל הניתן לשחרר המשיב מערבותו ובכך קיימו את חובתם על פי ההסכם. עוד טענו המבקשים, כי בטרם נחתם ההסכם העלים מהם המשיב עובדות שהיו ידועות לו בלבד וכי לאחר החתימה על ההסכם, רוקן את קופת החברה ונטל לעצמו רכוש רב שלה.

3.        עקב המחלוקות האמורות, פנו הצדדים, בהתאם להוראת סעיף 12 להסכם, להליך בוררות בפני הבורר י' דוכן. לאחר שביום 30.11.94 התפטר מר דוכן מתפקידו האמור, מינה בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט א' גרוניס) ביום 6.6.95 את עו"ד א' הרגיל כבורר במחלוקת בין הצדדים (להלן - הבורר).

4.        בפסק הבוררות, שניתן ביום 10.11.04 (ולטענת המבקשים הומצא להם רק ביום 16.3.05), קבע הבורר כי המבקשים לא עשו די כדי לשחרר את המשיב מערבויותיו לחובות החברה, כפי שהתחייבו לעשות, ובכך הפרו את ההסכם. עוד קבע הבורר כי המבקשים לא הוכיחו כי המשיב העלים מהם עובדות מהותיות אודות החברה, לא הוכיחו כי המשיב הפר את ההסכם ואף הודו, במסגרת ישיבות הבוררות, כי לא ביטלו את ההסכם מעולם.

           לאור האמור לעיל, קבע הבורר כי הסכומים ששילם המשיב לנושי החברה בגין הערבויות מסתכמים בסך של 320,000 ש"ח וכן סכום נוסף (לפי הסדר פשרה) בסך של 113,517 ש"ח. עוד קבע הבורר, כי בהתאם לסעיף 8 להסכם, לפיו הצהירו המבקשים כי בדקו היטב את מצב החברה וכי ידוע להם היקף החוב של החברה, הם מנועים מלטעון כי המשיב הטעה אותם והוליך אותם שולל, בפרט לאור חתימתם, ביום 14.8.89, כחודש וחצי לאחר ההתקשרות בהסכם, על מסמך המאשר מפורשות כי קיבלו מהמשיב את מלאי המכונות והציוד של החברה וכי אין להם כלפיו כל טענה או תביעה. לבסוף, קבע הבורר כי המבקשים לא הוכיחו שהמשיב הפר את ההסכם.

           אשר-על-כן, חייב הבורר את המבקשים, ביחד ולחוד, לשלם למשיב את סך הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם - 100,000 דולר ארה"ב.

ההליכים בבית המשפט קמא

5.        לאחר שקיבלו לידם את פסק הבוררות, הגישו המבקשים לבית המשפט קמא בקשה לבטלו (להלן - בקשת הביטול). טענתם העיקרית של המבקשים במסגרת בקשת הביטול הייתה כי הבוררות החלה ביום 6.6.95 ופסק הבוררות ניתן כארבע שנים לאחר שהונחו בפני הבורר סיכומי הצדדים בחודש ספטמבר 2000, ומשלא קיבלו לידם את פסק הבוררות בתוך חצי שנה מסיום הבוררות, סברו כי הבוררות "ננטשה" והתיק במשרד הבורר "נגנז". לטענתם, דינו של פסק הבוררות להתבטל, לאור המועד בו ניתן ולאור סעיף טו לתוספת לחוק הבוררות התשכ"ח-1968 (להלן - חוק הבוררות והתוספת), הקובע כי על הבורר לתת פסק בוררות תוך שלושה חודשים מהיום שהחל לדון בסכסוך וכי הוא רשאי להאריך תקופה זו עד שלושה חודשים נוספים. המבקשים הודו כי לא שמרו על זכותם לבטל את פסק הבוררות עקב המועד המאוחר בו ניתן, בהתאם לדרישת סעיף 26(ג) לחוק הבוררות, אולם טענו כי לאחר שחלפה תקופה בת מספר שנים ממועד הגשת הסיכומים לבורר, סבר בא כוחם כי הבוררות ננטשה ועמדתם זו אף הייתה ידועה למשיב. לטענתם, על סמך הבנה זו מחקו המבקשים בהסכמה תביעה אחרת שהגישו כנגד המשיב בשנת 2006 (ת.א. 8831/06), ללא צו להוצאות, והמשיב אף לא הכחיש עניין זה בסיכומים שהגיש במסגרת בקשת הביטול.

           בנוסף, טענו המבקשים כי יש לבטל את פסק הבוררות מכוח עילת הביטול הקבועה בסעיף 24(9) לחוק הבוררות, הואיל ותוכנו של הפסק, המאשר תשלום פיצוי מוסכם של 100,000 דולר ארה"ב שהוא זהה לסך העסקה הכולל, מנוגד לתקנת הציבור.

6.        בית המשפט קמא ציין כי סעיף 12 להסכם, מכוחו פנו הצדדים להליך בוררות, לא קבע הוראה כלשהי בנוגע למועדים במסגרתם אמור להתנהל ההליך ואף לא קבע הוראה בנוגע למועד בו מחויב הבורר ליתן את פסקו. לפיכך, קבע בית המשפט קמא כי בהתאם לסעיף 2 לחוק הבוררות, רואים את הצדדים כאילו הסכימו לכלול בהסכם הבוררות ביניהם את סעיף טו לתוספת הראשונה, לפיו:

"על הבורר לתת את פסק הבוררות תוך שלושה חדשים מהיום שהתחיל לדון בסכסוך, או שנדרש להתחיל לדון בו על ידי הודעה בכתב של בעל-דין, הכל לפי המוקדם יותר, אולם רשאי הבורר להאריך את התקופה עד לשלושה חדשים נוספים."

7.        בית המשפט קמא דחה את טענת המבקשים בדבר המועד המאוחר בו ניתן פסק הבוררות, בקובעו כי למרות שפסק הבוררות ניתן זמן רב לאחר שהסתיים הליך הבוררות ואף לאחר המועד האחרון הקבוע בתוספת, המבקשים לא שמרו על זכותם לבקש את ביטולו לפי סעיף 26(ג) לחוק הבוררות, לפיו "לא תישמע טענה של בעל דין שפסק הבוררות ניתן שלא במועדו, אלא אם שמר לעצמו בהודעה בכתב לבורר לפני מתן הפסק את הזכות לטעון טענה זו" ולפיכך הם מנועים מלהעלות טענה של איחור במתן הפסק.

           בנוסף, דחה בית המשפט קמא כי את טענת המבקשים לפיה אי קבלת פסק הבוררות בחלוף חצי שנה מסיום הליכי הבוררות מלמד על "נטישתה" של הבוררות, וקבע כי חוסר המעש מצידם בעניין זה אינו יכול להתפרש כויתור על הבוררות. בית המשפט קמא ציין כי המבקשים בחרו למחוק את התביעה שהגישו כנגד המשיב משום שידעו כי סיכויי התובענה קלושים.

8.        ביחס לעילת הביטול הקבועה בסעיף 24(9), דחה בית המשפט קמא את טענת המבקשים בדבר היותו של הפסק מנוגד לתקנת הציבור הואיל ונפסק לזכות המשיב פיצוי מוסכם בסך הזהה לשווי העסקה כולה, לאור העובדה כי המבקשים לא העלו טענה כלשהי ביחס לגובה הפיצוי המוסכם במסגרת הליכי הבוררות ואף הגישו, במסגרת הליכי הבוררות, תביעה שכנגד מטעמם  לקבלת הפיצוי המוסכם האמור, וקבע כי הם מנועים מהעלאת הטענה.

           לאור האמור לעיל, דחה בית המשפט קמא את בקשת הביטול, ומכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

בקשת רשות הערעור

9.        במסגרת בקשת רשות הערעור, חוזרים המבקשים על הטענות שהעלו בבקשת הביטול ובעיקר על הטענה לפיה פסק הבוררות ניתן באיחור קיצוני. לטענתם, משחלף זמן כה רב ממועד הגשת הסיכומים לבורר וסיום הליכי הבוררות, הגיעו הצדדים להבנה משותפת כי הבוררות ננטשה ועל סמך הבנה זו מחקו את התביעה שהגישו כנגד המשיב.