בקשת רשות ערעור 7940/14

בשם המבקשים:                     עו"ד דן צפריר; עו"ד אלדד מלר; עו"ד שני וקסלר

1. לפניי בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (כב' השופט הבכיר צ' גורפינקל) בעפ"א 13935-05-14, מיום 23.9.2014, בגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים ברמת גן (כב' השופט י' שקד) (להלן: בית המשפט לעניינים מקומיים), בתו"ב 591229-11-10 ובתו"ב 59130-11-10, הכרעת דין מיום 14.1.2013 וגזר דין מיום 27.3.2014.

2. בד בבד עם הבקשה לרשות ערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע הצווים השיפוטיים שניתנו בגזר דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים. בהחלטתי מיום 23.11.2014, הוריתי על עיכוב ביצוע צו ההריסה שהושת על המבקשים, עד להכרעה בבקשה לרשות ערעור.

רקע והליכים קודמים

3. נגד המבקשים 2-1 (להלן: המבקשים) הוגשו שני כתבי אישום. בכתב האישום הראשון יוחסה למבקשים עבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר, לפי סעיף 145(א)(3) וסעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבנייה); וכן עבירה של שימוש בקרקע חקלאית בניגוד להוראות התוספת הראשונה לחוק התכנון והבנייה, לפי סעיפים 156(א) ו-204(א) לחוק התכנון והבנייה, ולפי תקנה 1(1) לתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967. בכתב האישום השני, יוחסה למבקשים עבירה של אי קיום צו שיפוטי, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבנייה. במסגרת הסדר טיעון, הודו המבקשים במיוחס להם בכתבי האישום, ובהכרעת דין מיום 14.1.2013, הרשיע בית המשפט לעניינים מקומיים את המבקשים בעבירות שנמנו לעיל.

4. לאחר שחלפו כתשעה חודשים מיום הכרעת הדין, הגישו המבקשים בקשה לחזור בהם מהודאתם בכתבי האישום. בהחלטתו של בית משפט השלום, מיום 11.11.2013, נדחתה בקשה זו. בית המשפט לעניינים מקומיים הדגיש בהחלטתו, כי מדובר בבקשה חסרת בסיס, ובאופן חריג, נשקלה האפשרות להשית על המבקשים הוצאות משפט.

5. ביום 27.3.2014, לאחר שנשמעו טענות הצדדים לעונש, גזר בית המשפט לעניינים מקומיים את דינם של המבקשים. במסגרת גזר הדין, עמד בית המשפט על חומרתן של עבירות התכנון והבנייה, אשר הפכו ל"מכת מדינה", וכן הודגשה חומרת התופעה של אי קיום צווים שיפוטים, אשר חותרת תחת שלטון החוק. עוד צויין בגזר הדין, כי קיימת מגמת החמרה בעניינם של עברייני בנייה שביצעו עבירות לשם הפקת רווח כלכלי. בית המשפט הדגיש את משך הזמן הארוך שבו פעלו המבקשים בניגוד לדין ולצווים שיפוטיים, כאשר המועד המקורי שנקבע להריסת המבנים הבלתי חוקיים חל כבר ביום 10.12.2005, ולאחר מיצוי הליכי הערעור ובקשת רשות ערעור, נדחה מועד זה עד ליום 3.8.2007, בעוד שכתב האישום הוגש בחלוף מספר שנים, בחודש נובמבר 2010. כמו כן צויין, כי השטח בו נעשה שימוש בלתי חוקי, למטרה מסחרית, משתרע על פני כ-4,300 מ"ר. לאחר זאת, נדרש בית המשפט באריכות לטענתם של המבקשים, לפיה הם זכאים להגנה מן הצדק בשל התנהלותם של מוסדות התכנון. בהקשר זה נקבע, כי המבקשים המשיכו בפעילות העסקית שלא כדין, ובניגוד לצו השיפוטי, אך יחד עם זאת, התנהלותה הבעייתית של המשיבה, לצד מאמציהם של המבקשים לקבל היתרים, מהווים "שיקול מסויים להקלה בעונש". בנוסף, ניתנה הדעת גם לנסיבותיו האישיות של המבקש 2, כשיקול לקולה; ולעברו הפלילי המכביד בעבירות תכנון ובנייה, כשיקול לחומרה. לאחר בחינת מכלול השיקולים הרלוונטיים, השית בית המשפט על המבקשת 1 תשלום היטל השבחה בסך 530,000 ש"ח, וקנס בסך 400,000 ש"ח. על המבקש 2 הושתו העונשים הבאים: הארכת המאסר המותנה שעמד לחובתו, לתקופה של שנה אחת נוספת; מאסר על תנאי, למשך 18 חודשים, לבל יעבור עבירות לפי חוק התכנון והבנייה או חוק רישוי עסקים התשכ"ח-1968; קנס בסך 400,000 ש"ח; והתחייבות כספית בסך 1.2 מיליון ש"ח.

6. המבקשים עירערו על הכרעת הדין ועל גזר הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, מיום 23.9.2014, נדחו טענותיהם של המבקשים, ונקבע כי בקשתם לחזור בהם מן ההודאה, הוגשה בשלב מאוחר יחסית של ההליך, וחזקה על המבקשים, שהיו מיוצגים, "ששקלו היטב את צעדם וכלכלו את מעשיהם, וסברו שהודאתם תיטיב עימם". כמו כן, נדחתה טענתם של המבקשים להגנה מן הצדק, נוכח ההפרה הבוטה של צו שיפוטי, ולאחר שהמבקשים הפעילו עסק במשך עשרות שנים, על פני שטח נרחב ביותר. אשר לגזר הדין נקבע, כי הוא מבטא באופן ראוי את חומרת המעשים, והוא "מאוזן ונכון".