בקשת רשות ערעור 2723/14

           לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ד"ר ד' אבניאלי) בת"א 30868-01-14 מיום 7.4.2014, במסגרתה קיבל את בקשת המשיבות, מיקרוגיל – אגודה שיתופית חקלאית בע"מ ומחצבות כפר גלעדי – אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (להלן: המשיבות) לעיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן, בהתאמה: הבקשה ו-חוק הבוררות) שנדונה במסגרת תביעה שהגישה המבקשת, אבן קיסר שדות ים בע"מ (להלן: המבקשת) כנגד המשיבות.

בקשת רשות הערעור והרקע להגשתה

1.       בין הצדדים מתנהל מזה למעלה משנתיים הליך בוררות שעניינו במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בנוגע להסכם לאספקת שירותים עליו חתמו בשנת 2006 (להלן: ההסכם או הסכם השירותים). יסודה של המחלוקת בטענת המשיבות כי ההסכם הופר על ידי המבקשת ובדרישתן לתשלום פיצויים בסך של כ-232 מיליון ש"ח בשל כך. ההסכם כולל תנית בוררות רחבה, בה נקבע כי "כל מחלוקת וכל חילוקי דעות הנובעים מהסכם זה... ו/או ביצועו" תידון בבוררות לפני בורר יחיד אשר, בין היתר, יהיה פטור מכל סדרי הדין ודיני הראיות, אך יהיה כפוף לדין המהותי, וכאשר "חתימה על הסכם זה מהווה הסכמה בלתי חוזרת לכל הליכי הבוררות שנקבעו על פי הסכם זה...".

2.       במסגרת הליך הבוררות הגישו המשיבות כראיות הקלטות של שיחות עם יואל מנור, אחד מעובדיה של המבקשת (להלן: מנור), אשר הוקלטו על ידי אדם שהשתתף באותן שיחות (להלן: ההקלטות). משנודע למבקשת על ההקלטות, הודיעה זו למשיבות ביום 14.1.2014 על ביטול הסכם הבוררות. למחרת היום הודיעה על כך לבורר, מבלי שביקשה כי הלה יעכב את ההליך שלפניו (יצויין כי בקשה כאמור הוגשה על ידי המבקשת בהמשך ונדחתה על ידי הבורר ביום 11.2.2014). כמו כן, הגישה המבקשת תביעה אזרחית לבית המשפט המחוזי, במסגרתה עתרה למתן סעד הצהרתי שיקבע כי הודעת ביטול תנית הבוררות ניתנה כדין וכי המבקשת זכאית לתשלום הוצאות ניהול הבוררות בסך של 2.6 מיליון ש"ח (להלן: התביעה). ביום 16.1.2014 מסרו המשיבות לבורר את תגובתן להודעת הביטול, בה דחו את הודעת הביטול, טענו כי לא ניתן לבטל את הליכי הבוררות בהודעה חד צדדית ועתרו למתן סעד הצהרתי, המורה כי על המבקשת להמשיך לשתף פעולה עם הבוררות. ביום 22.1.2014 קבע הבורר כי אין זה מסמכותו להכריע בשאלת תוקפה של הודעת הביטול וכמו כן, כי אין צורך להידרש בשלב זה לבקשת המשיבות.

3.       בתביעתה טענה המבקשת כי ההקלטות הושגו באמצעות ביצוע פעולות פסולות המגבשות עבירות פליליות של שיבוש מהלכי משפט והטרדת עד, כאשר המשיבות, כך על פי המבקשת, שלחו "סוכן מדיח", שהקליט את מנור, אף שידעו כי מדובר באחד מעדי המבקשת בבוררות. בעשותן כך, לשיטת המבקשת, הפרו המשיבות את חובת תום הלב המשתרעת על כל שלבי הבוררות ואת תנית הבוררות, באופן המקים למבקשת עילה לביטול תנית הבוררות. המשיבות הגישו בקשה לעיכוב ההליכים בתביעה מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות, בה טענו, בין היתר, כי הודעת הביטול ששלחה המבקשת חסרת תוקף. עוד נטען כי נוכח תנית הבוררות, ובפרט בהתחשב בכך שהבוררות החלה זה מכבר ומתנהלת במשך למעלה משנתיים, אין מקום לבטל את הליך הבוררות ולאפשר למבקשת להתנער מההתחייבות שנטלה על עצמה. בתגובה לבקשה לעיכוב הליכים טענה המבקשת כי משהופעלה זכות הביטול של תנית הבוררות ומשהוגשה התביעה, לא ניתן להמשיך בבוררות עד להכרעה בשאלת תוקפה של הודעת הביטול.

4.        בית המשפט המחוזי דן בבקשת המשיבות לעיכוב הליכים ועמד על כך שעל פי ההלכה, משהחל בורר בתפקידו, הוא מוסמך להמשיך בבוררות אף במידה וצד להליך מעוניין בביטול הסכם הבוררות. עוד קבע בית המשפט כי התנהגותן ה"עבריינית" של המשיבות, כך על פי המבקשת, מעוררת, לכל היותר, שאלות של קבילות ושל משקל ראייתי ביחס להקלטות, אשר אינן מערערות בדרך כלשהי את תוקף הבוררות. לפיכך, נקבע כי ההכרעה בסוגיות אלה והדיון בהתנהלותן של המשיבות נתונים לסמכותו של הבורר ומקומם להתברר על ידו במסגרת הבוררות, ולא מחוצה לה. לצד האמור, ציין בית המשפט כי הפעולות שנקטו המשיבות במסגרת ההקלטות היוו "'טקטיקה' של השגת פרטים ומידע, תוך כדי ניהול שיחה תמימה כביכול, שתוכנה תועד באמצעות הקלטה", אשר אין בהן משום הפרה של חובת תום הלב. כמו כן, דחה בית המשפט את הטענה כי בנסיבות העניין לא ניתן להמשיך בבוררות עד להכרעה בשאלת תוקף הודעת הביטול שהעלתה המבקשת בתביעתה. בית המשפט קבע כי משמעותה של הטענה היא מתן כוח בידי צד לבוררות להביא למעשה להקפאת הליכי הבוררות בפעולה חד צדדית, באופן שאינו מתיישב עם הוראות חוק הבוררות ומעניק יתרון בלתי צודק לצד שדעתו אינה נוחה מהליך הבוררות או מהתנהגות הצד האחר לבוררות.

5.        מכאן הבקשה שלפני, בה חוזרת למעשה המבקשת על הטענות שהועלו על ידה לפני בית המשפט המחוזי, כשהעיקריות שבהן לענייננו הן: האחת, כי התנהלות המשיבות, אשר בית המשפט המחוזי שגה לראות בה משום "טקטיקה" משפטית המשפיעה רק על קבילות ומשקל ההקלטות כראיות, מהווה עילה לביטול הליך הבוררות; השנייה, כי משעה שהודיעה המבקשת על ביטול הבוררות ופנתה לבית המשפט בעניין, לא היה מקום להורות על עיכוב ההליכים בתביעה קודם להכרעה בשאלת תוקף הודעת הביטול; השלישית, כי נפל פגם מהותי בהחלטה בדבר עיכוב ההליכים, שכן משמעה היא כי בניגוד להלכה, הבורר הוא שיכריע בשאלת תוקף הודעת הביטול, אשר משליכה על עצם סמכותו לדון במחלוקת; הרביעית, כי בית המשפט המחוזי שגה בעת שקבע כי פעולותיהן של המשיבות הינן "טקטיקה מקובלת" ואינן לוקות בחוסר תום לב, מבלי שדן לעומק בסוגיה ומבלי שאיפשר לצדדים להעלות את טיעוניהם בסוגיה במלואם; החמישית, כי לא התקיימו התנאים לעיכוב הליכים הקבועים בסעיף 5 לחוק הבוררות, הן מכיוון שמרגע שהופעלה זכות הביטול חדלה תנית הבוררות להתקיים והן מכיוון שהתביעה עוסקת בהתנהלות המשיבות במסגרת הבוררות ולא "בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות", קרי, במחלוקות הנוגעות להסכם השירותים, לנספחיו או לביצועו. המבקשת מלינה על כך שבית המשפט המחוזי לא התייחס לטענותיה בעניין זה.