בקשת רשות ערעור שבמקביל להליכים בבית הדין האזורי ושהוגשה בחוסר תום לב

לפניי 'בקשת רשות ערעור' שהגיש בא כוח המבקשת. בקשת רשות הערעור מופנית נגד חלק פסיקת המזונות שהיא סעיף א' בהחלטת בית הדין האזורי שניתנה ביום ג' בסיוון תשע"ט (6.6.19) והאומרת כדלהלן:

לאחר שהצעת הפשרה שהציע בית הדין נדחתה ולאחר עיון בבקשות ותגובות הצדדים, מחליטים:

א.       האב ישלם 750 ש"ח מזונות זמניים עבור הבן לכל חודש.

עיינתי היטב בבקשת רשות הערעור כמו כן עיינתי היטב בחומר הנמצא בתיק האזורי והגעתי למסקנה דלהלן:

דינה של 'בקשת רשות הערעור' – באופן שהוגשה – להידחות על הסף, ויתרה מכך: טוב היה שלא הייתה מוגשת כלל.

ובמה דברים אמורים?

ברור לכל מי שאך בקיא במקצת בסדרי הדיון הבסיסיים הקיימים בעולם המשפט כי לא ייתכן כלל שיתקיימו הליכים מקבילים באותו עניין ממש בעת ובעונה אחת הן בערכאה הראשונה והן בערכאת הערעור. פנייה אל ערכאת הערעור תיתכן אך ורק לאחר שמוצה לחלוטין העניין שעליו רוצים לפנות לערכאת הערעור.

דיון מקביל באותו עניין בשתי ערכאות לא זו בלבד שהוא פסול והרי הוא בגדר של 'אין בריה כזו', אלא יתרה מכך: ביכולתו להביא לתסבוכת משפטית שמקומה לא יכירנה בעולם המשפט, שכן בהחלט עלול להיות מצב שבו כל ערכאה תגיע למסקנה הפוכה משל רעותה.

לכן, חובת 'מיצוי הליכים' בערכאה קמא היא אבן הבסיס והמפתח לפתיחת השער לערכאת הערעור. ללא שלב זה אין כל יכולת לפנות כלל אל ערכאת הערעור, קרי לבית הדין הגדול לערעורים.

אך חמורה מכך היא אי־הצגת כל העובדות בעת הגשת 'בקשת רשות ערעור' או ערעור, עובדות שיש בהן לשנות מקצה אל קצה את התייחסות בית הדין הגדול למה שהוגש בפניו.

קודם לכול עלינו להבהיר כי החלטת בית הדין האזורי בעניין גובה המזונות היא החלטה ל'מזונות זמניים' ותו לא.

בעקבות ההחלטה נשואת הערעור פנה בא כוח המבקשת אל בית הדין האזורי וקבל על כי לא התקיים דיון ענייני תוך הופעת הצדדים לפני בית הדין האזורי בעניין המזונות. לפיכך הוא פונה אל בית הדין האזורי לקיים דיון לגופה של תביעת המזונות.

על טענה זו ממש הוא חוזר בכתב 'בקשת רשות הערעור' שהוגשה (ראה סעיף 6 בכתב בקשת רשות הערעור) אל בית הדין הגדול.

אך משום מה 'שכח' בא כוח המבקשת לציין פרט 'זניח' בעת הגשת הבקשה והוא כי בית הדין האזורי אכן נענה לבקשתו ביום י"ג בסיוון תשע"ט (16.6.19) והוציא את ההחלטה הקצרה כדלהלן: "בקשת האישה לשינוי החלטה של מזונות זמניים וכן לחייב דמי מדור – בית הדין ישמע את טענות האישה בדיון שייקבע."

כלומר הרי לפנינו כי לא זו בלבד שבית הדין לא דחה את הבקשה לקיים דיון ענייני בתביעת המזונות שהגיש בא כוח האישה, אלא שהחליט החלטה פוזיטיבית לקיים דיון ולשמוע את טענות האישה בדיון שיקבע.

התמיהה אך גוברת מעיון בסעיף 7 של בקשת רשות הערעור שבו מסתמך בא כוח המבקשת על החלטה זו ממש אך משום מה בחר רק להזכיר באופן סתמי 'החליט בית הדין קמא כי לא ישונו דמי המזונות הזמניים' אך משום מה לא הביא את ההחלטה על קיום דיון.

המצב הוא שלעת הזאת מתנהלת תביעת המזונות בפני בית הדין הרבני האזורי. זאת בהתאם ובמענה לבקשת בא כוח המבקשת עצמו. הא כיצד פונה בא כוח המבקשת בעת ובעונה אחת אל בית הדין הגדול בבקשת רשות ערעור, הרי הוא עומד בפני דיון העומד להתקיים בבית הדין הרבני האזורי שנקבע על פי בקשתו?

כאמור: ראשית, לא תיתכן כל אפשרות משפטית לדון בעת ובעונה אחת בשתי ערכאות, הראשונה הבסיסית וערכאת הערעור.