1. בפני בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת ש' דותן) ובו נדחה ערעור המבקשים על החלטות רשם בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד הרשם ד' גלדשטיין).
ביום 25.11.2003 כרתו המבקשים והמשיבה הסכם שיווק ומימון. על פי הוראות ההסכם, שווקה וייצאה המשיבה את יבול תפוחי האדמה של המבקשים, וכן מימנה מימון חלקי את גידול תפוחי האדמה על ידי המבקשים. המשיבה נתנה את האשראי בכפוף לקבלת בטחונות - שבעה שיקים ללא מועד פרעון וכן שטר חוב משוך על ידי המבקש 2 וחתום על ידי המבקשים 3 ו-4 כערבים.
התקשרות זו באה אל סיומה בהודעת המבקשת 5 בשם כלל המבקשים. כתוצאה מכך, העמידה המשיבה לפרעון את יתרת החוב אשר חבו לה המבקשים. משחוללו שטר החוב וההמחאות אשר נתנו למשיבה, הגישה המשיבה ביום 20.11.2005 תביעה בסדר דין מקוצר בגין חוב נטען בסך 3,288,788 ש"ח בצירוף ריבית. כשבעה חודשים לאחר הגשת התובענה הגישה המשיבה בקשה לעיקול זמני.
ביום 7.4.2006 קיבל הרשם במעמד צד אחד בקשה להטלת עיקול זמני על זכויות המבקשים בנכסים שונים.
ביום 14.8.2006 דחה הרשם את בקשת המבקשים לביטול העיקול. הרשם סמך החלטתו על קיומה של תשתית ראייתית מהימנה לכאורה לזכות המשיבה בסכום התביעה, שכן המבקשים לא חלקו על סכום החוב. כן קבע, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה, שכן המבקשים לא המציאו בטוחות אחרות או נכסים חליפיים להבטחת ביצועו של פסק הדין לטובת המשיבה, אם וכאשר יינתן. נוסף על כך, לא נסתרה עדות מטעם המשיבה לפיה כל נכסי המבקשים שועבדו לבנקים על מנת שלא ניתן יהיה לממשם. כן, לא נסתרה עדות נוספת מטעמה, לפיה לא עלה בידי המשיבה לתפוס נכס בעל משמעות למעט הזכות להשבת כספים בסכום לא ידוע מרשויות המס. לאור האמור קבע הרשם, כי העיקול הזמני ימשיך ויחול על נכסי המבקשים.
ביום 18.8.2006 קיבל הרשם את בקשת המבקשים ליתן רשות להתגונן, בציינו כי קיימות מחלוקות לגבי ההתחשבנות שבין הצדדים באשר לסכום התביעה ולגבי פרשנות ההסכם.
על החלטות הרשם האמורות הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. המבקשים ערערו על דחיית הבקשה לביטול העיקול הזמני, וכן על אי פסיקת הוצאות לזכותם על אף קבלת בקשתם למתן רשות להתגונן.
2. בפסק הדין שבערעור החליט בית המשפט קמא, שלא להתערב בהחלטות הרשם הן לענין בקשת הביטול והן לענין ההוצאות. בית המשפט דחה את טענת המבקשים כי הרשם לא נתן די משקל לראיות התומכות בגרסתם, לפיה בהתחשבנות בין הצדדים דוקא המשיבה היא זו שחבה להם כסף. עוד נדחתה הטענה כי עצם הגשת הבקשה להטלת עיקול בשיהוי של שבעה חודשים מחייבת דחייתה. ככלל, כך נקבע, שיהוי בהגשת בקשה להטלת עיקול יכול ויצביע על כך שלא נעשה נסיון להברחת נכסים. אולם, נימוק זה אינו יכול לעמוד מקום בו נכסי הנתבע שועבדו עובר להגשת התביעה. כן דחה בית המשפט את טענת המבקשים לפיה הקביעה כי ישנן ראיות לכאורה התומכות בעמדת המשיבה אינה עולה בקנה אחד עם מתן הרשות להתגונן.
3. מכאן בקשת הערעור שלפני המופנית כנגד דחיית הערעור על דחיית הבקשה לביטול העיקול. המבקשים טוענים כי המקרה דנן מעלה סוגיות אשר חשיבותן חורגת מענינם של הצדדים. על פי המבקשים, מתעורר צורך בקביעת הלכה ברורה, שעל פיה אין להיעתר לבקשת עיקול זמני ללא הנמקה. מוסיפים המבקשים וטוענים, כי ישנו צורך בהלכה שתקבע כי הגשת בקשה לעיקול זמני חייבת שתוגש במועדים שנקבעו לכך על ידי המחוקק, דהיינו יחד עם התביעה או לאחר מתן פסק דין. הצורך בקביעת הלכה נובע לטענתם מקיומה של סתירה בין פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט קמא לבין ע"א (ת"א) 1717/03 אוחיון נ' חממי (לא פורסם, 24.6.2003) (להלן: פרשת אוחיון)), בו נדחתה בקשה להטלת עיקול זמני בשל שיהוי בהגשתה.
4. לאחר עיון בבקשה ובנימוקיה מוצא אני כי דינה להידחות על הסף מבלי לבקש תגובת המשיבים. בקשה זו אינה נמנית על אותם המקרים בעלי החשיבות המשפטית או הציבורית החורגת מענינם הפרטי של הצדדים והמצדיקה בשל כך מתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)).
אשר להשגות המבקשים לענין קביעותיהן העובדתיות של הערכאות קמא, הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות עובדתיות שהוכרעו בבית המשפט קמא, קל וחומר כאשר קביעות העובדה שבו ונתאשרו גם בערכאת הערעור (ראו בע"מ 6633/05 חסיד נ' חסיד (לא פורסם, 13.11.05); רע"א 10820/05 מועלם נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 20.4.05)).
אין בידי לקבל את עמדת המבקשים לגבי קיומה של סתירה נטענת בפסיקת הערכאות קמא בענין המועד הראוי להגשת בקשת עיקול זמני. השוני בין התוצאה אליה הגיעה כבוד השופטת דותן בפרשת אוחיון (אליה הפנו המבקשים) לבין התוצאה אליה הגיעה בענין דנן נובע מהמסכת העובדתית השונה שעמדה בפני בית המשפט בכל אחד מהמקרים. שלא כמו בפרשת אוחיון, במקרה דנן קבעה הערכאה קמא כי לא ניתן לקבוע שחלוף הזמן יש בו כדי להוכיח שלא נעשה נסיון הברחת נכסים, זאת מאחר שהנכסים שועבדו על ידי הנתבעים עובר להגשת התביעה.
אשר להיעתרות לבקשה למתן צו עיקול זמני ללא הנמקה, הלכה היא כי יש לראות את הדיון בבקשת ביטול צו העיקול כהמשך הדיון בבקשה למתן הצו (ראו: רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא(3) 789 (1997)). החלטת רשם בית המשפט המחוזי בבקשת הביטול נמצאת על ידי מנומקת דיה. אשר על כן, לא מצאתי מקום להיעתר לבקשת הרשות לערער גם בנקודה זו.
5. לאור זאת, הבקשה נדחית.
משלא נתבקשה תגובת המשיב, איני עושה צו להוצאות.
ניתנה היום, ד' בטבת התשס"ח (13.12.2007).
ש ו פ ט
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. עכב
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il
