אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> בקשת רשות ערעור להערכה מחדש של דמי שימוש במקרקעין והוצאות נוספות

בקשת רשות ערעור להערכה מחדש של דמי שימוש במקרקעין והוצאות נוספות

תאריך פרסום : 21/11/2007 | גרסת הדפסה
רע"א
בית המשפט העליון
4370-07
20/11/2007
בפני השופט:
א' רובינשטיין

- נגד -
התובע:
1. ד"ר יאלי הרן
2. ד"ר משה וינברג
3. תמר ריינר
4. ני-רח השקעות בע"מ

עו"ד יניב אריה
הנתבע:
חברת נתיבי איילון בע"מ
החלטה

א.         בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט המחוזי תל-אביב (סגניות הנשיא קובו ורובינשטיין והשופטת דותן) מיום 1.4.07 בע"א 1871/05, בו נדחו ערעור המבקשים וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (השופט מור) מיום 3.3.05 בת"א 82549/96.

ב.         (1) המבקשים הם בעלים במשותף, יחד עם בעלים נוספים, בשתי חלקות בצפון תל-אביב. החל בשנת 1989 תפסה המשיבה חזקה בחלקים נרחבים משתי חלקות אלה, והחלה בעבודות פיתוח להקמת הדרך המהירה "נתיבי איילון" העוברת דרכן כיום. ביום 25.7.91 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה בדבר אישור שינוי תכנית מתאר מקומית מס' תא/2206, המקצה את מרבית שטחן של החלקות לדרך המהירה, וביום 11.12.94 פורסמה בילקוט הפרסומים הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) ולפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965, כי מרבית שטחן של החלקות עומדת להפקעה בהתאם לתכנית המתאר המקומית.

(2) ביום 10.11.96 הגישו המבקשים תביעה לבית משפט השלום בתל-אביב בה נטען כי התכנית נעדרת כל תוקף, בהיותה מנוגדת לתכניות מתאר ארציות, ועל כן יש לחייב את המשיבה בתשלום דמי שימוש ראויים החל משנת 1989 ועד למועד הגשת התביעה. ביום 13.7.97 פורסמה הודעה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות, ההופכת את חלקי הקרקעות שהועמדו להפקעה לקניינה המוחלט של עיריית תל-אביב. ביום 3.3.05 דחה בית המשפט את טענות המבקשים כנגד תכנית המתאר הן לגופן והן בשל שיהוי בהגשתן, לאחר שהוכח כי המבקשים ידעו על תפיסת החזקה עוד בשנת 1989. לעניין תשלום דמי השימוש דחה בית המשפט את הערכות השווי שהציגו המבקשים והמשיבה, והעריך את שוויה של הקרקע בהתאם להוראות סעיף 12(ה) לפקודת הקרקעות, ועל-פי שומות מס רכוש כפי שהוגשו לבית המשפט. לעניין שכר טרחת עורך דין נקבע כי כל צד יישא בהוצאותיו, כיוון שאת המבקשים ייצג משרד עורכי הדין בו משמש המבקש 2 שותף בכיר, ועל כן אינם נושאים בשכר טרחת עורך דין, וכהבעת הסתייגות מדרך ניהול המשפט על-ידם. ביום 1.5.05 החליט בית משפט השלום בבקשה לשומת הוצאות משפט, וקבע כי על המשיבה לשלם למבקשים הוצאות משפט בסכום נמוך מן הסכום אותו ביקשו לקבל, בנימוק של חוסר סבירות הסכום אותו ציינו בבקשתם.

(3) על פסק הדין וההחלטה הוגשו ערעור וערעור שכנגד לבית המשפט המחוזי בתל-אביב. בערעור חזרו המבקשים על טענותיהם, חלקו על ממצאיו העובדתיים של בית משפט השלום ובעיקר השיגו על הערכת דמי השימוש שנפסקו להם בהסתמכות על שומת מס רכוש.  כן עירערו המבקשים על קביעותיו של בית משפט השלום לעניין דרך ניהול המשפט על-ידיהם, ועל כך שלא נפסקו להם הפרשי הצמדה, ושכר טרחת עורך דין, ועל הקביעה בעניין ההוצאות. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, למעט הקביעה כי מקור זכותם של המבקשים לדמי שימוש אינו הוראות פקודת הקרקעות, אלא כניסתה של המשיבה לשטחם ללא הסכמה וללא אסמכתא ראויה. בית המשפט המחוזי סבר, כי בסוגיית דמי השימוש גופה אין מקום להתערבות בפסיקתו של בית משפט השלום, שאף עשה -כנאמר - חסד עם המבקשים בדרך בה הלך לקראתם. מכאן הבקשה הנוכחית.

ג.          עיקר טענותיהם של המבקשים מופנה כלפי אופן ניהולו של הדיון בבית המשפט המחוזי. לטענתם, בדיון בערעור, שנערך ביום 15.3.07, העניק בית המשפט המחוזי לבא-כוחם אך מספר דקות מועט להציג את עיקרי טיעוניו בעל-פה, ולאחר מכן קטע אותו בקביעה כי טיעוניו ברורים, וכי פסק הדין יינתן על סמך כל החומר שלפני בית המשפט. עוד נטען כי בית המשפט לא התייחס לכל הטענות שהועלו בערעור, וכי עשה שימוש רחב מדי בהלכת קוהרי (ע"א 323/89 פכרי קוהרי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאותפ"ד מה(2), 142 (1991)) וכן בהלכות נוספות המצמצמות את שיקול דעתה של ערכאת הערעור לגבי התערבות בעובדות שנקבעו בערכאה הדיונית. לדעת המבקשים מעלות טענותיהם שאלות עקרוניות לגבי אופן התנהלותן של ערכאות ערעור, ולשאלות אלה  השלכה על מערכת המשפט בכללותה. עוד נטען, כי שגה בית המשפט כאשר קבע שהמשיבים אינם זכאים לשכר טרחת עורכי-דין נוכח התנהלותם במהלך המשפט, וכי קביעה זו מטילה מעין "פיצויים עונשיים" על בעל דין העושה שימוש בזכויות הדיוניות שניתנו לו בחוק. בנוסף טוענים המבקשים, כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו שלא להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי בית משפט השלום, ובמסקנותיו בדבר דחיית חוות הדעת שהוגשו לו מטעמם.

ד.         (1) לאחר העיון אין בידי להיענות לבקשה. בעניין אחר נדרשתי לסוגיות אשר העלו המבקשים כאן לעניין דרך ניהול ההליך בבית המשפט המחוזי, בזה הלשון:

"המדובר בסוגיה שבניהול המשפט ודרכי הדיון, המסורה מטבע הדברים לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית. בכגון דא אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב: 'אין דרכו של בית משפט זה להתערב בשיקול דעתו של השופט על פיו קבע את דרכי הדיון לגבי משפט התלוי ועומד לפניו' (ע"א 607/70 אלקטרוניק אפלינסס קורפורישאן "ירדן" נ' גרץ פרטרבסגזלשפט, פ"ד כה(2) 441, 443 (מ"מ הנשיא - כתארו אז - זוסמן); רע"א 1783/03 חסון נ' אפל (לא פורסם) (השופט - כתארו אז - ריבלין); ח' בן-נון הערעור האזרחי (2004) 257). הדברים נכונים מקל וחומר כאשר עסקינן בבקשה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"א 4187/06 מועצה אזורית עמק הירדן נ' עזבון המנוח נאסר מג'יד (טרם פורסם); ד"ר ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט) 180 - 181). כמדיניות שיפוטית, התערבות בכגון דא סופה להרבות הליכים לאין שיעור בערכאות ערעור שניה ושלישית, והיא מן הסכנות שבנסיבות הישראליות מרובות ההתדיינויות רובצות תדיר לפתח ומן הדין להימנע אף מהן. על כן המדובר בהליך שאין לו מקום על פי ההלכות הנוהגות (רע"א 592/07 צמרת גני חדרה (1989) בע"מ נ' זהבה קרטה (טרם פורסם, 2007).

            (2) והנה, עיקרון זה, בדבר אי-התערבותה של ערכאת הערעור ככלל בהחלטותיה הדיוניות של הערכאה הקודמת, הוא עצמו עומד במידה רבה במוקד הבקשה דנא. המבקשים טוענים כי בית המשפט המחוזי נמנע מהתערבות בהחלטות מעין אלה של הערכאה הדיונית, לרבות בקביעותיה בעניין הוצאות המשפט ושכר הטרחה. אלא שההלכות הללו הן מאבני היסוד של מערכת המשפט, ומעוגנות הן - כפי שציינתי לעיל  בחשש מפני ריבוי התדיינויות.

(3) המבקשים גם טוענים כנגד אי התערבותו של בית המשפט המחוזי בממצאים עובדתיים של בית משפט השלום. נושא זה אף הוא עמנו מקדמת דנא, ואי ההתערבות ככלל  בקביעות עובדתיות, מעוגן גם ביתרונה של הערכאה הדיונית בשל התרשמותה הישירה מן העדים והעובדות שהובאו בפניה (ראו ע"א 5118/02 חברת אלטריפי ללתעהודאת נ' איאד זיין טאהר סלאיימה, פ"ד נ(5) 407 (1997); ע"א 583/93 מדינת ישראל נ' טחנת הקמח שלום בע"מ, פ"ד נ(4) 536 (1997); ע"א 1581/92 אברהם אבי ולנטין נ' דורית ולנטין, פ"ד מט(3) 441 (1995). ראו גם א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית) 639). אילו הורחבה יריעת ההתערבות יתר על המידה, לא שבקת חיים לכל בית משפט של ערעור, וסתמת את צינורות המערכת. התערבות ערעורית מקומה ככלל במישור המשפטי, תוך חריגות מצומצמות שלא זה המקום לפרטן, ושתוארו בפסיקה. כך בגלגול שני, כך מקל וחומר בגלגול שלישי; והרי כל בעלי הדין זכאים לשירות הערכאות, וקצר המצע מהשתרע והשמיכה מכיסוי כולם ואם -  אין מציבים גבולות.

(4) כללם של דברים בענייננו, מלבד השגה רחבה על אי התערבותו של בית המשפט המחוזי בהכרעות הערכאה הדיונית, לא העלו המבקשים סיבה ממשית לסטות מעקרון אי ההתערבות, ועל כן איני רואה לעשות כן. 

(5) עוד נטען, כי בית המשפט המחוזי לא נדרש בפסק דינו לכל הטענות שהועלו בערעור, וכי צימצם את הדיון בו תוך שימוש נרחב מדי בהלכת קוהרי. בפסק דין קוהרי נקבע:

אם נגיע לכלל מסקנה כי הממצאים העובדתיים מעוגנים בחומר הראיות, שניתוח המשמעויות סביר והגיוני ואין בקביעת העובדות או בהבנת השלכותיהן שגיאה עקרונית ובסיסית; אם נשתכנע שהדין יושם על התשתית העובדתית כהלכה, כי אז אין לנו כדרגת ערעור להתערב באלה. לפיכך, בבואנו להחליט בערעור זה, נראה לי כי אל לנו להיכנס לפני ולפנים של כל המחלוקת העובדתית והמשפטית ולבחון אותה מבראשית. אין אנו נדרשים להציג פסק דין משלנו העונה, לפי הבנתנו, על מכלול השאלות שהתעוררו, לצד פסק הדין של הדרגה הראשונה. עלינו כאמור רק להיווכח כי מה שהחליטה הדרגה הראשונה עומד במבחן הראיות, המשתמע מהן והדין. (ע"א 323/89 פכרי קוהרי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות פ"ד מה(2), 142, 168 (השופט ד' לוין))

בית המשפט המחוזי קיבל את כל מסקנותיו של בית משפט השלום למעט אחת, ובה דן בפירוט בפסק הדין. כן נימק בית המשפט את החלטתו שלא להתערב בהכרעותיו של בית משפט השלום, והתייחס לטענות העקרוניות שהועלו בערעור. כבר נקבע בעבר, כי "אין כל הכרח בכך שבית משפט, החייב לשרת את כל המתדיינים שבפניו, ישוב וינסח במילותיו הוא את אשר כבר הוסבר לפני כן בפרוטרוט על ידי ערכאה שיפוטית אחרת אם הוא מסכים עימה באותה מידה..." (רע"א 478/88 בקר ואח' נ' שטרן ואח' פ"ד מב(3) 679, 680 (הנשיא שמגר); ראו גם רע"א 8996/04 שכטר ואח' נ' נציגות הבית המשותף, פ"ד נט(5) 17; רע"א 3498/06 ניסנוב נ' שבתאי (טרם פורסם)). מקריאת פסק הדין של בית המשפט המחוזי עולה כי פסק הדין נומק כראוי, וכי לא היה צורך לדרוש מבית המשפט יתר נימוקים.

            (6) כאמור, המבקשים טוענים גם נגד הסתמכותו של בית המשפט המחוזי על עיקרי הטיעון ללא מתן הזדמנות מספקת לטעון אותם בעל-פה. תקנה 447(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי אם "ראה בית המשפט כי בעל דין מאריך בטיעונו ללא צורך, רשאי הוא להורות לבעל הדין לסיים את טיעונו בתוך זמן שיקבע". מעיון בפרוטוקול, וכן מהבקשה עצמה, עולה כי בא-כוח המבקשים ציין מפורשות בראשית דבריו בדיון ביום 15.3.07 כי הוא חוזר על עיקרי הטיעון שהוגשו בערעור ובתשובה לערעור שכנגד. נרשם בפרוטוקול, כי בא-כוח המבקשים הביע את הסכמתו לכך שבית המשפט ייתן את פסק דינו על סמך כל החומר שיש לפניו (עמ' לפרוטוקול הדיון, שורה 6-5). משכך פני הדברים אין לקבל כי בית המשפט המחוזי עשה שימוש בסמכותו לפי תקנה 447(ד) שלא באופן סביר.

            (7) אף אין בידי להלום את טענתם של המבקשים בדבר הוצאות המשפט. "פסיקת ההוצאות מסורה לשיקול-דעתה של הערכאה השיפוטית שלפניה נדון העניין" (גורן, 698). כלל הוא מימים ימימה כי ערכאת הערעור לא תתערב בשיקול הדעת של הערכאות הדנות בפסיקת הוצאות המשפט, אלא במקרים יוצאי דופן בהם נפלה בהחלטה טעות משפטית או כאשר התגלה פגם בשיקול הדעת (ע"א 3400/03 רוחמה רובינשטיין ואח' נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד נט(6), 490 (2005); ע"א 797/79 הניה בן מאיר נ' פקיד השומה גוש דן, פ"ד לה(2), 617 (1981); ע"א 378/78 מרדכי קלינגר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד לג(1), 509 (1979)). בענייננו, קבע בית משפט השלום כי שומת ההוצאות שהגישו המבקשים, בסך של 19,186 ש"ח אינה סבירה, מה גם שלא לוותה בהצגת קבלות, ועל-כן נפסקו למבקשים הוצאות משפט על דרך האומדנה. בית המשפט המחוזי לא מצא פסול בקביעה זו, ואף אני איני מוצא מקום להתערב בה. אשר להוצאות בבית המשפט המחוזי עצמו, יש בהם מבתי המשפט של ערעור (ובהם גם בית משפט זה במקרים שונים) שגישתם, כדי למנוע התדיינות יתר, לאחר שעיינו בחומר, היא להציע לצד המערער לחזור בו, תוך המלצה לשנגדו לוותר על הוצאות. בעל הדין שעמד על הערעור, על פי זכותו, נטל סיכון של הוצאות אם יפסיד בדינו. במקרים מסוימים, לא רבים, יתערב בית המשפט של ערעור בפסיקת הוצאות על פי הנסיבות, אך אין מקרה זה בא בכללם.

            (8) עם זאת, נדמה כי אכן נפלה טעות משפטית באחד משני נימוקיו של בית משפט השלום לעניין ההוצאות. תקנה 516(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי בעל דין שהוא עורך דין והוא טוען לעצמו, הוא גופו או באמצעות משרדו, יהא זכאי לשכר טרחת עורך דין ולשאר הוצאות המשפט שהיה מקבל אילו העסיק עורך דין. תקנה זו הגיונית והוגנת. על כן, לא היה מקום לקבוע כי המבקשים אינם זכאים לשכר טרחה או להוצאות משפט מופחתות בהתבסס על כך שהם אינם משלמים שכר טרחה לבא כוחם. עם זאת, החלטתו של בית משפט השלום בנוגע לשכר הטרחה והוצאות המשפט אומצה על-ידי בית המשפט המחוזי לא מן הטעם הזה דווקא, אלא מטעמים אחרים שצויינו אף הם בפסק דינו של בית משפט השלום. האחד הוא דרך התנהלותם של המבקשים בהליך המשפטי שנמשך כעשור, והשני הוא שיעור זכייתם, בגובה של פחות מ-6% מתביעתם (עמוד 13, שורה 25-16 לפסק הדין של בית המשפט המחוזי). על-פי תקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, בקביעת שיעור ההוצאות יהיה רשאי בית המשפט להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון. בגדר שיקול דעת זה יכול שיבוא גם רצון למנוע ניהול מכביד של ההליך (בג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא - משרד התעשיה והמסחר, (לא פורסם, 2005)) או שימוש בהליכים שלא בתום לב (בשג"צ 4748/06 שלמה שקד נ' גב' רוית תפוחי, רכזת בכירה לקרן הנשיא -לשכת נשיא המדינה (לא פורסם, 2006)). על-כן איני מוצא מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה, היא באה בקהל המקרים בהם נדרשת התערבותה של ערכאת ערעור, לא כל שכן בגלגול שלישי.

ה.         משלא נתקבלו טענותיהם הדיוניות של המבקשים, יש לומר כי טענותיהם לגבי קביעותיו של בית המשפט המחוזי לגופן אינן מעוררות עניין החורג מגדרי המחלוקת שבין הצדדים לדיון ומצדיק את התערבותה של ערכאה שלישית (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). על כן לא אוכל להיעתר להן.

ו.          איני נעתר איפוא לבקשה, מן הנימוקים שלמעלה.

            ניתנה היום, י' בכסלו התשס"ח (20.11.07)

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: הורד קובץ לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ