בקשת רשות ערעור ובקשת למתן סעד זמני

1.        בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט נ' ישעיה) וכן בקשה למתן סעד זמני בערעור (אשר נוסחה כבקשה לעיכוב ביצוע). בתאריך 21.10.07 ניתן על ידי צו ארעי, לפיו נאסר על המשיבים לבצע כל פעולה במקרקעין, נשוא הבקשה. קבעתי, כי הצו יעמוד בתוקפו עד ליום 31.10.07 ובמהלכו יוחלט על המשך הטיפול בתיק. בתאריך 23.10.07 הגישו המשיבים בקשה לביטול הצו הארעי ובגדרו כללו תגובה ל"בקשה לעיכוב ביצוע". עתה אני נדרש להחליט בבקשת רשות הערעור ובבקשה לסעד זמני לגופן, וזאת אעשה להלן.

2.        על פי הנטען, ביום 26.12.99 נחתם הסכם מכר בין המבקש ואשתו ז"ל (להלן גם: המוכרים) לבין המשיבים 4-3, בנו של המבקש וכלתו (להלן: הקונים), למכירת זכויותיהם של המוכרים בנחלת קרקע מסוימת שבבעלותם במושב בצרה (להלן: הנחלה). לפי הסכם המכר, ישלמו הקונים למוכרים את תמורת הנחלה, בסך 1,154,000 דולר, בשלושה תשלומים כדלהלן: 578,000 דולר במעמד החתימה; 480,000 דולר עד ליום 9.1.00, כאשר חלק מסכום זה ישולם באופן של סילוק משכנתה הרובצת על הנכס לטובת חברת המגן; היתרה בסך 482,000 דולר עד יום 26.6.02. על מנת לממן חלק מסכום הרכישה חתמו הקונים, ביום 27.12.99, על חוזה הלוואה עם המשיב מס' 2 (להלן: הבנק) על סך 2,000,000 ש"ח. סכום ההלוואה הועבר על ידי הבנק באופן הבא: 774,750 ש"ח הועברו לחברת המגן לצורך פדיון המשכנתה שרבצה על הנכס לזכותה והיתרה הועברה לחשבונם של המוכרים. יוער, כי לטענת הבנק התשלומים בוצעו באופן זה על פי הוראה שקיבלו מהקונים ועל דעת המוכרים. הבנק טען עוד כי המבקש אישר ביום 2.1.00 כי הוא קיבל מהקונים ביום החתימה תשלום ראשון על סך 2,405,636 ש"ח, שהינו שווה ערך לסך 578,000 דולר. להבטחת החזר ההלוואה נרשם ביום 29.3.00 משכון לזכות הבנק על זכויותיהם החוזיות של הקונים לפי הסכם המכר. בשלב מסוים החלו הקונים לפגר בהחזר תשלומי המשכנתה והבנק פתח תיק הוצאה לפועל למימוש המשכון הרשום לזכותו. ביום 18.7.05 מונה, בצו ראש ההוצאה לפועל, כונס נכסים לנחלה והוא החל לפעול לפינויה. המבקש טען בפני ראש ההוצאה לפועל, כי הסכם המכר בינו לבין הקונים בוטל ועל כן אין מקום לפנותו מהנחלה. ביום 11.5.06 אישר ראש ההוצאה לפועל הסדר פשרה בין המבקש לבין הבנק, שזה נוסחו:

1.    לאור הנטען באשר לעובדה שהמשכנתא נשוא תיק זה סילקה משכנתא קודמת שרבצה על הנכס, לטובת חברת המגן, חוזר בו המבקש מהבקשה שהוגשה בתיק.

2.    מוסכם על הצדדים כי הליכי הכינוס יעוכבו לתקופה של 4 חודשים ממועד החתימה על הסכם זה. במהלך תקופה זו יפעלו החייבים למצוא רוכש לנחלה במטרה לסלק המשכנתא מהתמורה שתתקבל.

באם ימצא רוכש לנחלה ידונו הצדדים באופן המכר, בהתאם לנסיבות ויגיעו להסכמה בעניין זה.

3.    בחלוף תקופה זו ובאם עד מועד זה לא יהיה רוכש לנחלה, יהא רשאי כונס הנכסים להמשיך בהליכי הוצאה לפועל

... (המשך נוסח ההסדר אינו נוגע לענייננו - ח' מ').

ככל הנראה ניסו הקונים למצוא מציע שירכוש את הנחלה, אולם הדבר לא הסתייע והבנק המשיך בהליכי מימוש המשכון במסגרת תיק ההוצאה לפועל.

3.        במועד מסוים הגיש המבקש תביעה לפסק דין הצהרתי, לפיו חוזה המכר בינו לבין הקונים בוטל והוא בעל הזכויות היחיד בנחלה. יחד עם התביעה הוגשה גם בקשה למתן צו מניעה זמני, אשר ימנע את פינוי המבקש מהנחלה. ביום 4.7.07 נענה בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט נ' ישעיה) ונתן צו מניעה זמני כנגד פינוי המבקש. בהחלטה נכתב, כי הסעד הזמני ניתן "לא בלי היסוס" וזאת לאור סיכוייה הקלושים של התובענה, במיוחד נוכח הסדר הפשרה שנחתם ואושר כאמור על ידי ראש ההוצאה לפועל. ביום 11.10.07 נענה בית המשפט לבקשת הבנק וצמצם את הצו הזמני שניתן, כך שהוא יחול רק על ביתו של המבקש ולא על יתר חלקי הנחלה. בית המשפט ציין, כי היעתרותו מלכתחילה לבקשה לצו מניעה זמני, למרות סיכוייה הקלושים של התובענה, היתה בגין גילו של המבקש ומצבו הבריאותי. נימוקים אלו מצדיקים את מניעת פינויו של המבקש מביתו, אך לא את מניעת מימוש המשכנתה באשר לשאר חלקי הנחלה, ככל שהדבר אפשרי. כנגד החלטה אחרונה זו מופנית בקשת רשות הערעור שבפניי.

4.        בבקשה נטען כי לא היה מקום לעיון מחדש בצו המניעה הזמני שניתן, מאחר ולא נטען כל שינוי בנסיבות. לטענת המבקש, אין בית המשפט הנכבד קמא יושב כערכאת ערעור על החלטותיו הוא ואין הוא מוסמך גם לפרשן. כן נטען כי בקשת הבנק לצמצום צו המניעה לוקה בהעדר תצהיר. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי הנכבד שגה בכך שלא התייחס לטענותיו של המבקש בנוגע להיעדר הזכויות של הקונים בנחלה. כמו כן נטען כי כונס הנכסים הודה בדיון שהוא לא יוכל לממש את המשכנתה על הנחלה כל עוד קיים צו המניעה הזמני האוסר על פינוי המבקש מביתו ועל כן ממילא לא יפיק הבנק כל תועלת מצמצום צו המניעה הזמני.

5.        נבחן תחילה את טענותיו הדיוניות של המבקש. הטענה לפיה לא היה בית המשפט רשאי לעיין מחדש בהחלטתו ליתן צו מניעה זמני בלא שינוי נסיבות - איננה מדויקת. על פי תקנה 368(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, רשאי בית המשפט לעיין מחדש בצו זמני שנתן, בין היתר "אם ראה כי מלכתחילה לא היתה הצדקה למתן הצו" (ראו: דודי שוורץ סדר דין אזרחי - חידושים, תהליכים ומגמות 375 (תשס"ז)). גם הטענה כי בקשת הבנק לצמצום צו המניעה הזמני לא גובתה בתצהיר ועל כן יש לדחותה - איננה מבוססת, זאת מאחר שהמבקש לא הצביע על נתונים עובדתיים, אשר נכללו בבקשת הבנק והיה צורך לגבותם בתצהיר. עוד יש לדחות את טענת המבקש, כי יש להותיר על כנו את צו המניעה הזמני במלואו, שכן הבנק הודה כביכול שממימוש חלקי של הנחלה לא תצמח לו תועלת. מדיוק הדברים עולה כי הבנק טען בבית המשפט הנכבד קמא כי אמנם לא יוכל למכור את הנחלה שלא בשלמותה, אבל ציין כי הוא יוכל להשכיר חלק ממנה, או לדרוש לעצמו את דמי השכירות המתקבלים משוכרים שיש במקום. על כן ביקש הבנק לצמצם את צו המניעה הזמני. יש לבחון, לפיכך, האם החלטת בית המשפט המחוזי להיענות לצמצום שהתבקש מוצדקת לגופה.

6.        כידוע בבקשה לסעד זמני יש להכריע בעיקר על פי שני שיקולים: זכות לכאורה ומאזן הנוחות. שיקולים אלו מקיימים ביניהם זיקה הפוכה. ככל שסיכויי התביעה נחזים להיות גבוהים יותר כך יוקל הנטל המונח על שכם התובע בכל הנוגע למאזן הנוחות, וכן להיפך (רע"א 2826/06 שלמה אליהו אחזקות בע"מ נ' ישעיהו לנדאו אחזקות 1993 בע"מ (לא פורסם, 6.6.06)). נבחן ראשית לכל את שאלת סיכויי התביעה. לטענת הבנק הוא העניק את ההלוואה הנ"ל (וכן הלוואה נוספת) - לקונים. כמו כן רשם הבנק משכון על זכויות הקונים כלפי המבקש. לטענת המבקש, לקונים אין כל זכות בנחלה, שכן הסכם המכר עימם בוטל ועל כן אין הבנק יכול לממש את המשכון. נראה לי שאין צורך להכריע בשלב זה בנקודה זו, גם לא באופן לכאורי. אמנם הצדדים חלוקים ביניהם בהקשר זה באשר לתחולתה של ההלכה שנפסקה ב-רע"א 8792/00 שטיינמץ נ' בנק "משכן", בנק הפועלים למשכנתאות, פ"ד נו(5) 593 (2002) (להלן: הילכת שטיינמץ), על הפרשה שבפנינו, וכן ביחס לסייגיה של ההלכה האמורה. יחד עם זאת, סוגיות אלו צפויות להתברר בערכאות המוסמכות דלמטה בהליכים הקיימים, או בהליכים נוספים שייפתחו, אם ייפתחו. אינני רואה צורך איפוא להביע דעתי במחלוקות אלו עתה וכן על מרחב תחולתה של הילכת שטיינמץ, מהטעם הנזכר לעיל, וכן בשים לב לכך שיש לקבל את עמדת הבנק בנקודה אחרת, הרלבנטית לצמצום צו המניעה הזמני. חלק מהתשלום שהעביר הבנק למוכרים היה, כאמור, על דרך של כיסוי המשכנתה שרבצה על הנכס לזכות חברת המגן. בגין סכום זה טוען הבנק, כי יש לו זכות ישירה כלפי המבקשים וכן משכון לפי סעיף 14 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967 (ראו: רע"א 11913/04 שפרניק נ' טפחות בנק למשכנתאות בישראל בע"מ (לא פורסם, 16.6.05); רע"א 7893/05 מור נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (לא פורסם, 24.8.05)). בהסכם הפשרה שנחתם בלשכת ההוצאה לפועל הודה המבקש מפורשות בזכותו של הבנק בגין סילוק המשכנתה לטובת חברת המגן (השוו: רע"א 7893/05 הנ"ל). לא מצאתי בבקשת הרשות לערער כל הסבר המצדיק את הנסיגה מהסכמה זו. משכך, מתבקשת המסקנה שלבנק יש זכות לכאורה לממש את הנכס בלשכת ההוצאה לפועל לפחות בגין המשכון על הסך הנ"ל, כאשר שאר העניינים שבמחלוקת טעונים עדיין בירור והכרעה בערכאות המוסמכות כאמור.

           מאזן הנוחות נוטה גם הוא לטובת הבנק, שכן בחלק שנגרע מצו המניעה הזמני עקב צמצומו - אין מדובר בפינוי מבית מגורים וככל הנראה הבנק לא יוכל למכור את הנחלה, אלא רק להשכיר חלקים ממנה, או לקבל תמורת השכירויות שבה. בנסיבות אלו נראה לי כי הפיתרון שאומץ על ידי בית המשפט הנכבד קמא בצמצום הצו הזמני, דבר המאפשר מימוש חלקי בלבד של המשכנתה, מאזן נכונה, בשלב זה, בין האינטרסים של הצדדים.

           הבקשה לרשות ערעור נדחית, איפוא. הצו הארעי שניתן על ידי ביום 21.10.07 מבוטל.

           ניתנה היום, י"ט בחשון התשס"ח  (31.10.2007).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    מה

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il