בקשת אישור הסכם פשרה לחלוקת כספים שהופקדו בחשבונות

השופט שאול שוחט :

1.     ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (תמ"ש 109313/06, כב' השופטת שפרה גליק), מיום 22.6.11, לפיו נדחתה תביעת המערערים למתן פסק דין הקובע כי כספים שהופקדו בחשבונות שונים בבנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: " הבנק"), מכוח הסכם פשרה שנחתם וקיבל תוקף של פסק דין בין הצדדים לבין הבנק, יחולקו בין הצדדים בהתאם לרישום הבעלויות בחשבונות השונים.

2.     החשבונות בהם הופקדו הכספים עמדו במרכזה של תביעה שהוגשה נגד הבנק בגין כספים שחילט מהם, לכיסוי חובותיה של חברת ..., חברה שהוקמה על ידי א'צ' ז"ל (בעלה המנוח של המערערת 1 ואביהם של המערערים 2, 3 והמשיבה), בשנות ה-70. במסגרת הסכם הפשרה החזיר הבנק (מתוך 11 מיליון ש"ח שחולטו) כ- 2 מיליון ש"ח לחשבונות הנ"ל (4 במספר) באופן יחסי לחילוט שביצע בזמנו:

א.                  לחשבון המסתיים במספרים 245 - סך של 10,391 ש"ח.

ב.                  לחשבון המסתיים במספרים 683 - סך של 33,603 ש"ח.

ג.                    לחשבון המסתיים במספרים 265 - סך של 126,701 ש"ח.

ד.                  לחשבון המסתיים במספרים 485 - סך של 1,829,304 ש"ח.

            מאחר שהצדדים נחלקו בקשר לבעלות בכספים שהופקדו בחשבונות המפורטים בס"ק ב', ג', ד', הוסכם בהסכם הפשרה, כי הכספים יהיו בחשבון נאמנות עד שתוכרע הבעלות בעניינם.

3.     מכאן התביעה שהוגשה על ידי המערערים לבית המשפט קמא.

            בתביעתם ביקשו המערערים, מבית המשפט קמא, להורות על חלוקת הכספים בשלושת החשבונות הנ"ל כדלקמן:

            החשבונות המסתיימים במספרים 683 ו- 265 לפי הרישום הפורמלי של הבעלויות בספרי הבנק - הראשון (683) מחצית למערערת 1 ומחצית למשיבה והשני (265) למערערת בשלמות. החשבון המסתיים במספר 485, לגביו הרישום הוא על שם א'צ' המנוח, המערערת 1 והמערער 3 - מחצית למערערת 1 ומחצית למערער 3 בשל סעיף היוותרות בחיים המצוי בו ולחילופין שליש למערערת 1 ושליש למערער 3. אשר לשליש של א'צ' המנוח - מחציתו למערערת 1 מכוח יחסי הממון ביניהם והמחצית האחרת תחולק בין המערערים 2,3 והמשיבה, יורשיו על פי דין, בהתאם לצו הירושה שניתן לעזבונו, על פי הדין באקוודור, דין מקום מושבו בשעת מותו.

            מנגד טענה המשיבה, כי רישום הבעלויות הפורמלי בספרי הבנק איננו משקף את הבעלות האמיתית בחשבונות הנ"ל. הבעלות האמיתית בכספים שהופקדו בחשבונות אלה היא של א'צ' המנוח בלבד ויש לחלק את הכספים בחשבונות בהתאם לצו הירושה שניתן לעזבונו - בחלקים שווים בין המערערים 1, 2 ובינה - כילדיו, יורשיו על פי דין. אשר לסעיף ההיוותרות בחיים (חשבון 485) טענה המשיבה, כי אין ליתן לו שום משמעות בהיותו נוגד את הוראות סעיף 8(א) לחוק הירושה, התשכ"ח-1965 והימצאותו באה אך להסדיר את מערכת היחסים הפנימית בין הבנק לבעלי החשבונות הרשומים.

4.     בית המשפט קמא דחה את התביעה וקבע, כי המשיבה עמדה בנטל המוטל עליה לסתור את החזקה לפיה כספים בחשבון משותף שייכים לשותפים הרשומים כבעליו בחלקים שווים; כי הכספים בחשבונות הינם של א'צ' המנוח וכי יש לחלק את הכספים, בשלושת החשבונות שבמחלוקת (שהופקדו בחשבון נאמנות), בין המערערים 2, 3 והמשיבה בחלקים שווים.

      בית המשפט קמא פירט את נסיבות פתיחת החשבונות, כפי שעלו מהראיות שהונחו לפניו, ציין את המסגרת הנורמטיבית וסקר את הראיות שהיטו את הכף לסתירת החזקה ולקביעה, כי הכספים בשלושת החשבונות שבמחלוקת היו והינם כספי א'צ' המנוח. בית המשפט קמא קבע, כי חשבונות 685 ו- 265 נפתחו ביום 2.12.99, הראשון על שם המערערת 1 והמשיבה והשני על שם המערערת 1 בלבד. חשבון 485 נפתח ביום 21.6.69 על שם המערערת 1 בלבד. א'צ' המנוח צורף כשותף לחשבון ביום 17.7.83 והוסיף חתימתו על טופס פתיחת החשבון. המערער 3 צורף ביום 20.5.84 בלא שהוסיף חתימתו על גבי טופס הפתיחה (עובדה שלא נמצאה לה חשיבות בתוצאות פסק הדין קמא). על בסיס תשתית עובדתית זו, שלא מצאתי מקום להתערב בה, נפנה בימ"ש קמא ובחן את הראיות לסתור: בית המשפט היפנה לתצהיר עדותה הראשית של המשיבה 1 בו הצהירה, כי הכספים היוו בטוחות לחברת .... וכי המדובר בכספים של המנוח בלבד; לעדותו של מר י'א', בעלה של המשיבה, לפיה המערערת 1 (ולכך היתה הכוונה) אמרה לו שהכספים בחשבונות הם של בעלה ונועדו לשמש כבטוחה לכל פעילות חברת ..... כמו כן ציין תוך פירוט הנסיבות בהן נאמרו הדברים, כי כשהשתחרר מהצבא היא "נתנה לו את המפתחות של החברה ואמרה לו שוב כי הכספים נועדו לכסות את פעילותה".   בית המשפט קמא ציין גם את העובדה, כי במועד פתיחת החשבונות והפקדת הכספים בהם היו המערער 3 והמשיבה צעירים בגילם - דבר המלמד על היות הכספים של המנוח ובשליטתו והרישום על שם בני המשפחה נועד לשמור על אינטרס שלו - וכי במשך כל השנים לא ביצעו הבעלים הרשומים כל פעולה בהם (כך גם על פי עדות המשיבה בתצהיר עדותה הראשית). אל מול גירסה זו של המשיבה, שעמדה אף לחקירה נגדית, לא הציגו המערערים גירסה נוגדת. בית המשפט קמא ציין כי המערערים לא הגישו תצהיר נגדי שיש בו כדי לתמוך בגירסה לפיה הכספים בחשבונות שייכים "לבעלים הרשומים" והם אף לא התייצבו לדיוני ההוכחות. המערערים צירפו לכתב תביעתם תצהיר של עו"ד יעקובוביץ, שותפו של בא כוחם, שלא היה בו כדי ללמד מאומה עלגירסתם. בית המשפט קמא הוסיף, כי משנקבע שהכספים בחשבונות הם כספי המנוח, ממילא אין כל משמעות לסעיף ההיוותרות בחיים (הגם שהתייחסלענין זה מעבר לנדרש), ומשלא פעלה המערערת 1 להגשת תביעה למתן פסק דין הצהרתי, מכוח דיני השיתוף, בדבר בעלותה במחצית מהכספים, במהלך פרק הזמן שהועמד לרשותה בהליכים למתן צו ירושה, ואף לא שנים אחר כך, יש לראותה כמי שוויתרה על זכותה זו.

5.     המערערים לא השלימו עם פסק הדין ומכאן הערעור.

ב"כ המערערים תקף בערעורו כל אחד ואחד מנימוקי בית משפט קמא: העדפת גירסתה של המשיבה בדבר מקור הכספים ומטרתם - להבטחת פעילותה של חברת .... - גרסה שנטענה בעל פה ועומדת בסתירה לרישומי הבעלות בחשבונות, ועדויות פקידי הבנק בענין זה; אי מתן משקל לעובדה, כי חשבון 485 נפתח תחילה על שם המערערת 1 ורק שנים אח"כ צורף המנוח לחשבון מה שמטיל על המשיבה להוכיח, כי צירופו היה בגדר הענקת מתנה, נטל שלא עמדה בו ועל כן יש לקבוע, כי הכספים כולם שייכים למערערת 1; ככל שתתקבל טענת המערערים בערעור יש להידרש לטענת המשיבה בדבר תחולת ס' 8(א) לחוק הירושה. מבחינה זו אין תחולה לסעיף שכן על הירושה חל הדין של אקוודור ולא הוכח כי יש בדין זה הוראה דומה; משסמכו המערערים טענותיהם על רישום הבעלויות בחשבון לא היה צריכים להגיש תצהיר מטעמם, מה גם שמצבה של המערערת 1 לא אפשר זאת, המערער 2 חולה סרטן והמערער 3 היה צעיר במועד פתיחת החשבונות.

המשיבה, מנגד, תמכה בנימוקיו של בית משפט קמא ובתוצאת פסק דינו.

6.     דין הערעור להידחות.

החזקה לפיה כספים הנמצאים בחשבון בנק משותף שייכים לבעלים הרשומים בחשבון, בחלקים שווים ביניהם, הינה חזקה לכאורה. היא ניתנת לסתירה. ההלכה בענין זה ידועה וברורה עד כי אינה צריכה ראיה. קביעותיו של בית משפט קמא בדבר נסיבות פתיחת החשבונות ומטרת הפקדת הכספים בהם - בטוחה לפעולות של חברת .... - שהיתה החברה של המנוח לעת הפקדת הכספים - הינן קביעות עובדתיות שאין מקום להתערב בהן.הן גם נתמכות בעדותה של המשיבה ובעלה ובשורה של ראיות החל מהחילוט שבוצע על ידי הבנק וכלה בהסכם הפשרה שנחתם במסגרת ההליך המשפטי שהתנהל בין הצדדים לבין הבנק בעקבות החילוט. המשיבה הצהירה, שהכספים בחשבונות שבמחלוקת הם של א'צ' המנוח כך גם בעלה (עמ' 25 ש' 11-23) . אכן בחקירה הנגדית השיבה לאחת השאלות כי הכספים "הכל זה של ההורים שלי" (עמ' 31 ש' 16).אך מספר שורות לאחר מכן השיבה בשאלה ממנה ניתן ללמוד שמכוונת היא לאב המנוח (שם, ש' 25). המשיבה גם העידה שאמה, המערערת 1, אמרה לה שהיא רוצה שהכספים יתחלקו בין הילדים בחלקים שווים (עמ' 29 ש' 25-32). עדות זו נתמכת בעובדה שהמערערת 1 נמנעה מלהגיש תביעה למתן פסק דין הצהרתי בדבר זכויותיה במחצית מעזבונו של המנוח, מכוח דיני השיתוף, הגם שנתאפשר לה לעשות כן. תביעה זו היתה מחויבת המציאות מבחינתה (אלא אם ויתרה), שכן על פי צו הירושה, שניתן לפי דין מקום מושבו של המנוח, אקוודור, היא לא ירשה מאומה וכל העזבון מחולק בחלקים שווים בין שלושת ילדיה.לעדות זו מצטרף נתון אובייקטיבי שבמשך שנים לא ביצעו המערערים כל פעולה בחשבונות, לרבות משיכת כספים. בהצטרף לנתונים אלה העובדה שהמערערים לא הגישו כל תצהיר נגדי ולא הציגו גירסה עובדתית נגדית - יש בכך די כדי לסתור את החזקה ולבסס את פסק הדין ואין בעובדה שהמשיבה לא הציגה את ספר החשבונות או הקלטה המתעדת שיחה עם אמה, המערערת 1, כדי לשנות.