בקשה שלישית במספר להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים, לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).
רקע והליכים קודמים
1. לבית המשפט המחוזי בתל-אביב הוגש כתב-אישום המייחס למשיב עבירות של הבאת אדם לידי עיסוק בזנות בנסיבות מחמירות, סרסרות למעשי זנות בנסיבות מחמירות, תקיפת בן זוג, סחיטה בכוח, סחיטה באיומים, איומים וכליאת שווא, כל אלה עבירות לפי סעיפים 202 בנסיבות סעיף 203(ב)(1), 199(א)(2) בנסיבות סעיף 199(ב), 379 בנסיבות 382(ב)(1), 472, 428, 192 ו- 377 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, וכן עבירה של הטרדה באמצעות מתקן בזק לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב - 1982. כפי המיוחס בכתב האישום, בחודש ספטמבר 2005 הודיע המשיב לאשתו (להלן: המתלוננת), לה היה נשוי במועד זה במשך כארבע עשרה שנים - על רצונו להתגרש ממנה. באותה שיחה, התוודתה המתלוננת בפני המשיב כי קיימה מערכות יחסים עם גברים אחרים. בהמשך לדבריה אלה תקף המשיב את המתלוננת, כלא אותה בביתם המשותף ואיים שיגרום לפיטוריה אם לא תמסור לו את פרטי הגברים איתם קיימה יחסים. עוד נטען, כי המשיב נהג להתקשר למתלוננת עשרות פעמים ביום ולהטרידה במטרה לוודא כי אינה בחברת גבר אחר, וכי התנהגותו האלימה כלפיה נמשכה לאורך מספר חודשים. בראשית שנת 2006, לפי הנטען, כפה המשיב על המתלוננת לעבוד בזנות, משסבר כי אינה משתכרת די בעבודתה, וכי עליה לסייע לו כלכלית. משכך, החלה המתלוננת לעבוד במכון ליווי המספק שירותי מין, ומסרה למשיב חלק מכספי האתנן לפי דרישתו.
בד בבד עם הגשת כתב האישום עתרה המדינה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים (ב"ש 92674/06). ביום 9.8.06 קיבל בית המשפט המחוזי (השופטת י' אמסטרדם) את הבקשה, תוך שנקבע כי מעשי האלימות הנשנים והתנהגותו האובססיבית של המשיב כלפי המתלוננת, על אף החלטתו להתגרש ממנה, מובילים למסקנה כי חלופת מעצר אינה מתאימה במקרה דנן והסיכון הקיים מהמשיב כלפי המתלוננת מחייב את החזקתו במעצר עד תום ההליכים. על ההחלטה הוגש ערר לבית משפט זה (בש"פ 6786/06, השופט א' רובינשטיין), אשר קבע כי על אף קיומן של ראיות לכאורה וקיומה של עילת מעצר מכוח הדין, נדרשת בחינתה של חלופת מעצר, ועל כן הורה על הכנת תסקיר מעצר בעניינו של המשיב אשר יונח בפני בית המשפט המחוזי. בהמשך להחלטה זו הוכן תסקיר מעצר, אשר בגדרו נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרורו של המבקש לחלופת מעצר, נוכח המסוכנות הנשקפת ממנו. במהלך ההתדיינויות בבית המשפט המחוזי הוגשו עוד שני תסקירים משלימים (בהם נבחנה חלופת מעצר נוספת שהוצעה), אך גם בהם נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרורו של המשיב לחלופת מעצר. בהמשך לאלה, דחה בית המשפט המחוזי (השופט ד' רוזן) ביום 31.10.06 את בקשת המשיב לשחרור לחלופת מעצר.
2. בתום תשעה חודשים הגישה המדינה בקשה להארכת מעצרו של המשיב לבית משפט זה (בש"פ 3463/07). בדיון שהתקיים לפני ביום 26.4.07 הוארך בהסכמה מעצרו של המשיב בתשעים יום נוכח "הודעת ב"כ המשיב כי יפנה בבקשה לעיון חוזר בחלופת המעצר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו, ואת הסכמת המבקשת לפנייה, מבלי שהיא נוקטת עמדה בבקשה לגופה". בקשה לעיון חוזר כאמור הוגשה ביום 25.6.07 (ב"ש 92296/07), ובגדרה הורה בית המשפט המחוזי (השופט ג' נויטל) ביום 10.7.07 על הכנת תסקיר מעצר. עקב עיצומי שירות המבחן באותה עת לא הוכן תסקיר כאמור, וביום 6.8.07 קבע בית המשפט המחוזי (השופט ע' מודריק), כי משלא נתקבל תסקיר, על אף התרשמותו החיובית מן המפקחים שהוצעו, אין בידו לקבוע את "רמת הסיכון האמיתית הנובעת ממנו ביחס למתלוננת". בהמשך הדברים הוגש תסקיר מעצר, ונערך דיון נוסף לפני בית המשפט המחוזי (השופט ג' נויטל) ביום 10.9.07. נוכח ההערכה בתסקיר המבחן כי לא חלה הפחתה ברמת המסוכנות של המשיב, וכי אין בחלופת המעצר המוצעת כדי לאיין סיכון זה, ראה בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה. בין לבין, הוגשה ביום 23.7.07 בקשה שנייה להארכת מעצרו של המשיב בתשעים יום. לאחר שנערך דיון בבקשה, ולאחר שהומצאה לי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 6.8.07 (החלטת השופט ע' מודריק), החלטתי לקבל את הבקשה. וכך, בין היתר, אמרתי:
"משפטו של המשיב מצוי בשלב מתקדם. מבלי להקל ראש בפרק הזמן הארוך שבו נתון היה המשיב במעצר, לא מצאתי כי מסוכנותו כלפי המתלוננת הוקהתה באופן שיאפשר את שחרורו בשלב הנוכחי. על אף הסתייגותו של המשיב מעמדת הפרקליטות, שאלת חלופת המעצר נבחנה לגופו של עניין, ונמצא כי אין בידי בית המשפט לקבוע כי נשללה מסוכנות המשיב. כפי שהבהיר כב' השופט ע' מודריק בהחלטתו, נושא זה נתון לבחינה נוספת, אך כל עוד לא נמצאה חלופת מעצר ראוייה נוטה כף המאזניים לחובתו של המשיב. ככל שתמצא חלופת מעצר ראויה כאמור במחווה עליו עמד כב' השופט מודריק, ניתן יהיה לשחרר את המשיב בגדר החלופה שתמצא".
3. כעת מונחת לפני בקשה נוספת להארכת המעצר בתשעים יום. בטרם אתייחס לנימוקי הבקשה, אעמוד בקצרה על מהלך הדיונים בתיק העיקרי עד כה. ביום 30.8.06 הוקרא כתב האישום למשיב. עקב חילופי מותבים ודחיות שונות, נשמעה תשובת הנאשם לכתב האישום רק ביום 1.11.06. התיק החל להישמע, אך עקב סיבות שונות (מקצתן עקב אילוצי ב"כ הצדדים, מקצתן עקב אילוצי יומנו של בית המשפט, וכן עקב תקלות בהבאת המשיב לדיון), נדחו מפעם לפעם דיוני ההוכחות. בדיוני הוכחות שהתקיימו בימים 14.3.07, 23.4.07, ו-7.6.07 העידה המתלוננת בחקירה ראשית ונגדית. בדיון הוכחות שנערך ביום 21.6.07 העידו עדי תביעה נוספים, והחלה פרשת ההגנה בעדותו של המשיב. עדות זו נמשכה גם בישיבות שנערכו בימים 12.7.07, 15.7.07. דיון הוכחות נוסף קבוע ליום 30.10.07 לסיום עדותו של המשיב, ולעדותם של עדי הגנה נוספים (כעולה מטיעוני הצדדים לפני, אין זה ודאי כי פרשת ההגנה אכן תסתיים באותו מועד).
טענות הצדדים
4. המדינה מבקשת את הארכת מעצרו של המשיב. לשיטתה, המסוכנות הנשקפת מן המשיב היא גבוהה, נוכח העבירות המיוחסות לו, וחששה של המתלוננת ממנו. הוסף כי העונש החמור הצפוי למשיב אם יורשע בדין מקים חשש מובנה להימלטות מהדין.
המשיב מתנגד להארכת המעצר. נטען כי עוד מעת בקשת הארכה הראשונה נשמעה ההערכה כי משפטו עומד לקראת סיום, אך הלכה למעשה הוא טרם הסתיים. המשיב מדגיש כי חלק מן הדחיות בדיונים היו בעטייה של המבקשת. נטען כי נוכח מכלול הנסיבות יש להורות על שחרורו לחלופת מעצר, גם מבלי להורות על עריכת תסקיר מעצר נוסף.
דיון והכרעה
5. בית המשפט הדן בבקשה להארכת מעצר מעבר לתשעה חודשים בוחן את נקודת האיזון הראויה בין אינטרס הנאשם לחירות מזה, לבין האינטרס להבטיח את שלום הציבור ואת ניהולו התקין של ההליך מזה. חלוף הזמן וקצב ניהול המשפט הם גורמים משמעותיים, העשויים להביא להסטתה של נקודת האיזון בין האינטרסים הנזכרים (בש"פ 3328/05 מדינת ישראל נ' פינטו, לא פורסם; בש"פ 6489/05 מדינת ישראל נ' ספיר, לא פורסם; בש"פ 10298/05 מדינת ישראל נ' בויארסקי, לא פורסם). בענייננו, כמתואר לעיל, למרות שהמשפט נמצא בשלב מתקדם, נראה כי ההליכים לא התקדמו בקצב הנדרש. במשך תקופה של שנה וחודשיים נערכו שש ישיבות הוכחות בלבד (וכעולה מן החומר שלפני, אחת מהן היתה קצרה ביותר, עקב תקלה בהבאת המשיב לדיון). נכון לעת זו שמיעת המשפט טרם הסתיימה, ולמרות שישיבת יום 30.10.07 נקבעה לסיום שמיעת הראיות, כעולה מטיעוני הצדדים לפני, לא ניתן לשלול את האפשרות כי תידרשנה ישיבות נוספות. שיקולים אלה תומכים באי העתרות לבקשה להארכת המעצר, נוכח הזמן הרב שחלף, ובהעדר מועד ברור לסיומו של המשפט - זאת בהתחשב בהיקפו של ההליך הנדון, ועל רקע העבירות המיוחסות למשיב (השוו: בש"פ 47/01 מדינת ישראל נ' עיאדה (לא פורסם, 24.1.01); בש"פ 6794/07 מדינת ישראל נ' ריאן (לא פורסם, 19.8.07)). בצד האמור שבה וניצבת המסוכנות הגבוהה הנשקפת מן המשיב, הנלמדת מן העבירות המיוחסות לו, ומתסקירי שירות המבחן. בתסקיר האחרון שנערך בעניינו של המשיב ביום 9.9.07, הודגש כי :
"מבלי להתעלם מהזמן הממושך בו יורי נתון במעצר ונכונות הערבים לשחרורו לביתם, בתנאי איזוק אלקטרוני, נוכח התייחסותו המתוארת של יורי השוללת כל בעיתיות בהתנהגותו כלפי המתלוננת כמו גם תפיסתו ותפיסת המפקחים את יורי כקורבן, אין אנו מעריכים הפחתה ברמת הסיכון במידה וישוחרר לחלופה בביתם. להערכתנו אין בחלופה המוצעת ואף בתנאי איזוק אלקטרוני כדי לאיין את הסיכון. בהתאם לכך אין אנו ממליצים על שחרורו ממעצר".
במצב דברים שכזה, משלא נשללה המסוכנות הגבוהה הנשקפת מן המשיב, ונוכח העבירות המיוחסות לו, איני סבור כי נקודת האיזון מחייבת את שחרורו לחלופת מעצר. עם זאת, בשים לב לחלוף הזמן, להתרחשויות עד כה, וללוח הזמנים המיועד לסיום המשפט, לא ראיתי להיעתר לבקשה במלואה. אני מאריך את מעצרו של המשיב בשישים יום, מתוך הנחה כי הצדדים כולם יעשו את כל שניתן כדי להביא את המשפט לסיומו במועד מוקדם ככל האפשר.
הבקשה מתקבלת אפוא, בחלקה. מעצרו של המשיב יוארך בשישים יום החל מיום 26.10.07 או עד למתן פסק-דין בתפ"ח 1088/06 בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפי המוקדם.
ניתנה היום, ט' בחשון התשס"ח (21.10.07).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. נב
