בקשה לתשלום שכר טרחה לאחר פיטורים מייצוג

א.        בקשת רשות ערעור - ועמה בקשה לעיכוב ביצוע ולצו זמני - כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגניות הנשיא קובו ורובינשטיין והשופטת דותן) מיום 26.8.07 בע"א 3328/06 (מאוחד עם ע"א 3419/06), בגדרו נדחה ערעור המבקשות על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (סגנית הנשיא אלמגור), בו התקבלה במלואה תביעת המשיבים 2-1 (להלן המשיבים) כנגד המבקשות וכנגד המשיבים (הפורמליים) 10-3(להלן בני משפחת הנגבי או בני המשפחה).

ב.        המבקשות ניהלו סכסוך משפטי עם בני משפחת הנגבי, שיוצגו על ידי המשיבים, בקשר לפינוי משטח מקרקעין כפי שיפורט להלן. בשלב מסוים הצליחו הצדדים (באותו סכסוך, דהיינו, בני משפחת הנגבי והמבקשות - להלן יכונו הצדדים) להגיע לעמק השוה של פשרה, למעט בעניין אחד - הוא תשלום שכר טרחתם של המשיבים. המשיבים פוטרו על ידי בני המשפחה, ולאחר המשך הליכים למיניהם סוכם על פשרה חדשה, שהיתה זהה, למעשה, לנוסח המוסכם הקודם, למעט בעניין שכר הטרחה (ששולם עתה בסכום נמוך לבא כוח אחר של בני המשפחה). המחלוקת עניינה שכר טרחתם של המשיבים. זהו, בקיצור נמרץ, הרקע לבקשה זו, שעובדותיה וקורות גלגוליה הקודמים יובאו, אף הן בתמצית, לקמן.

ג.        (1) בני משפחת הנגבי החזיקו בשטח מקרקעין ב"שכונת הארגזים" בתל אביב-יפו. המבקשות זכו במכרז שפורסם על ידי מינהל מקרקעי ישראל לפינוי השכונה ובינויה מחדש. על רקע זה פנו בני משפחת הנגבי, במחצית שנת 2000, למשיב 1, עורך דין במקצועו, על מנת שיטפל בעניינם, בין היתר, אל מול המבקשות. בהסכם שכר הטרחה שנכרת ביניהם התחייבו בני המשפחה לשלם למשיב 1 שכר טרחה בסך השווה לעשרה אחוזים מכל סכום שיקבלו כפיצוי עבור המקרקעין, וכן שילמו כמקדמה 15,000 ש"ח. בפברואר 2001 צורף, לבקשת בני המשפחה, המשיב 2 לייצוגם, ואף עימו נכרת הסכם, לפיו ישולם אף לו שכר טרחה, בסך השווה לאחוז או שניים מסכום הפיצויים שיקבלו (כתלות בגובה הפיצוי). במהלך תקופה זו ולאחריה המשיכו להתנהל ההליכים המשפטיים בין הצדדים (שעיקרם - תביעת פינוי שהגישו המבקשות כנגד בני משפחת הנגבי), ובמקביל אליהם נוהל גם משא ומתן ישיר בין הצדדים, באמצעות באי כוחם. במסגרת משא ומתן ישיר זה, ניסחו הצדדים מסמך שכותרתו "הסכמה", והוא מפרט את הסכמת בני המשפחה להתפנות ואת ערך הפיצוי, אשר כלל רכיבים שונים, בהם דירות חלופיות לבני המשפחה, וכן תשלום שכרם של המשיבים. מסמך זה נדחה על ידי המבקשות, בעיקר לאור דרישת תשלום שכר המשיבים.

           (2) ביום 22.11.2001 שיגרו בני משפחת הנגבי הודעה למשיבים על הפסקת הייצוג, קרי - פיטוריהם של המשיבים. לאחר מכן נמשכו ההליכים המשפטיים, תוך שחלו שינויים אחדים בייצוג בני המשפחה, בחוסר יציבות בנושא זה, ובין השאר יוצגו בני המשפחה על ידי עורך דין הוס שבהשתתפותו נערכו שלוש ישיבות נוספות בבית המשפט, וכן נמשך משא ומתן ישיר בין הצדדים (באמצעות באי-כוחם), שכתוצאה ממנו הגיעו, בסוף שנת 2002 לפשרה. ביני לביני הוגשה, באפריל 2002, תביעת המשיבים נשוא בקשה זו לתשלום שכר טרחתם. הסכם הפיצויים שנכרת בהתאם לפשרה, כלל אותו שווי פיצוי שהוצע לבני המשפחה במסמך ההסכמה הנזכר, למעט עניין שכר הטרחה, כמובן, וכן התחייבות מצד המבקשות לשפות את בני המשפחה ככל שתיפסק כנגדם תביעת המשיבים. לבא כוחם החדש של בני המשפחה שולם שכר טרחה בשווי 2,000 דולרים - הן בתמורה לטיפול בתביעת הפינוי והן בתמורה להגשת כתב ההגנה בתביעת המשיבים. המשך ייצוגם של בני המשפחה בתביעה נשוא בקשה זו נעשה באמצעות המבקשות.

ד.        (1) בית משפט השלום קיבל, בפסק דין מקיף ומנומק, את תביעת המשיבים  במלואה, למעט בניכוי סכום המקדמה וסכום בסך השווה ל-2,000 דולרים, ששולמו לבא כוחם החדש של בני המשפחה. בית המשפט קבע, במישור העובדתי, כי הסכם שכר הטרחה כלל התחייבות לתשלום 10% מכל סכום שיתקבל כפיצוי על פינוי המקרקעין; כי בני המשפחה חתמו על מסמך ההסכמה הראשוני מרצון; כי הצעת הפיצוי באותו מסמך זהה לזו ששולמה בסופו של דבר, וכי המכשול להסכמת המבקשות למסמך ההסכמה היה נושא שכר הטרחה. כן נקבע, כעניין שבעובדה, כי בני המשפחה הם שהפסיקו את הקשר החוזי עם המשיבים, וכן, כי הודעת הפיטורין (שנשלחה בסמוך להודעות נוספות מטעם תושבים אחרים בשכונה) נשלחה, קרוב לודאי, ממשרדי המבקשות או מי מטעמן.

           (2) בית המשפט קבע איפוא, כי הודעת ביטול חוזה הייצוג ניתנה בחוסר תום לב, ללא סיבה עניינית, בשלב שבו עבודת המשיבים כמעט נסתיימה, וכי הדבר מקנה למשיבים זכות לפיצויי קיום החוזה. עוד נקבע, כי בני המשפחה לא הצביעו על הפרה יסודית שהפרו המשיבים את חוזה הייצוג, תוך דחיית הטענה העובדתית בדבר חוסר הופעתם של המשיבים לישיבת בית המשפט. נקבע, איפוא, שהודעת ביטול החוזה ניתנה שלא כדין, והמשיבים זכאים לפיצויים בגין נזקי ההפרה. בית המשפט העיר עוד (במענה לסיכומי התשובה של בני המשפחה והמבקשות) כי אין מדובר בתביעה למתן שכר טרחה ראוי.

           (3) נוסף על כך קבע בית המשפט, כי המבקשות עצמן - שטענו להעדר יריבות - חייבות אף הן חבות ישירה למול המשיבים, מכוח עילת התביעה הנזיקית של גרם הפרת חוזה. נקבע, כי הסכם הפיצויים הסופי נכרת תוך ידיעה שקיים הסכם שכר טרחה העומד בניגוד לו, כי המבקשות ידעו על הפרת חוזה הייצוג בין בני משפחת הנגבי לבין המשיבים, ועל אף הפרש הזמנים שבין הודעת ביטולו של חוזה הייצוג לבין כריתתו של הסכם הפשרה הסופי - כשנה ומחצית - מצביעות הנסיבות על כך שהמבקשות גרמו ביודעין לבני המשפחה להפר את החוזה שכרתו עם המשיבים; פער הזמנים הנזכר נעשה באופן מלאכותי, כדי ליצור מראית עין של ניתוק הקשר הסיבתי. עוד נקבע, ביחס לעוולה של גרם הפרת חוזה, כי לא התקיים בנסיבות יסוד הצידוק בהתנהגותן של המבקשות. יצוין, כי בית המשפט דחה את שתי עילות התביעה האחרות נגד המבקשות. נקבע, כי לא הוכח נוהג שהמבקשות כוללות את שכר טרחתם של פרקליטי המפונים במסגרת הסכמי הפיצויים, וכי אין לראות בהסכם הפשרה בין המבקשות לבני המשפחה משום חוזה לטובת צד ג'. המשיבות עירערו על פסק דינו של בית משפט השלום.

ה.        בית המשפט המחוזי דחה את התביעה בקבעו, כי "בית המשפט בערכאה הדיונית בחן את שלל הטענות שהועלו בפניו והוציא תחת ידיו פסק דין מבוסס על ממצאים עובדתיים. אין זה המקרה בו אנו כערכאת ערעור נדחה את הממצאים הללו, במיוחד כאשר קביעת הממצאים היתה כרוכה גם בהתייחסות למהימנות הגרסאות שהעלו הצדדים", הוספו הערות לעיצומם של דברים. מכאן הבקשה הנוכחית, הכוללת גם טרוניות עובדתיות שונות.  

ו.        (1) עיקר הבקשה במישור המשפטי נסב על שני עניינים המעלים, לטענת המבקשות, שאלות משפטיות עקרוניות המצדיקות מתן רשות ערעור בשל תקדימיותו, כנטען, של פסק הדין של הערכאה הדיונית. העניין הראשון הוא פסיקת פיצויי קיום על ידי בית משפט השלום. ביחס לכך נטען, כי פסיקה זו עומדת בניגוד להלכה המחייבת בע"א 136/92 ביניש - עדיאל עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114 (1993) (להלן עניין ביניש - עדיאל) בה נקבע כי הלקוח רשאי לנתק הקשר עם עורך הדין אפילו טרם הושלמה העיסקה, ובתנאי שיובטח שכר ראוי. המבקשות טוענות, כי אין המשיבים זכאים אלא לכל היותר לשכר טרחה ראוי - ולא למלוא הסכום שנקבע בהסכם. העניין השני הוא עילת גרם הפרת חוזה, לגביה טוענות המבקשות, כי אינה מתקיימת במקרה דנן, וזאת משלושה טעמים: ראשית נטען, כי הקשר הסיבתי להפרת החוזה על ידי בני משפחת הנגבי הוסק על סמך ראיות נסיבתיות בלבד, אף שאינו מתחייב מן הנסיבות כמסקנה אחת ויחידה. שנית נטען, כי אין מעשי המבקשות עולים כדי גרם הפרת חוזה על פי ההלכה לגבי עוולה זו, אלא לכל היותר כדי מתן עצה. ושלישית נטען, כי טעה בית משפט השלום כשהסיק את מודעותן של המבקשות להפרת הסכם הייצוג על ידי בני המשפחה מתוך נוסחו של הסכם הפשרה - שנחתם כשנה וחצי לאחר הפרת הסכם הייצוג. כאמור, במהלך סקירת הרקע לבקשה, מציגות המבקשות תמונה עובדתית שונה מן המתוארת בפסקי הדין קמא, עשירה בפרטים ולעתים בטענת סתירות ישירות לממצאים שנקבעו כעובדה. אף מתוך הצגה זו של הדברים עולות, כמסתבר, טענות שונות כלפי קביעותיה של בתי המשפט הקודמים. נטען גם באשר לטעות חשבונית בחישוב שכר הטרחה.

           (2) בד בבד עם הגשת הבקשה, עתרו המבקשות לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולמתן צו מניעה זמני שיאסור על המשיבים לפרוע את הערבות הבנקאית שהוגשה.

ז.        לאחר העיון, חוששני כי אין בידי להיעתר לבקשה. אין היא מצויה בגדרי הנושאים שבגינם תישקל רשות ערעור בגלגול שלישי, שכן אין היא מעוררת בעיה משפטית או ציבורית שמעבר לתחומם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123, 128 (1982) - מ"מ הנשיא, כתארו אז, שמגר). עיקרה טענות במישור העובדתי, שנבחנו בשתי הערכאות, וקשה להלום ולצפות כי ערכאת ערעור בגלגול שלישי תתערב בהן. הקביעות העובדתיות כוללות גם את התשתית לעניין פיצויי הקיום אל מול שכר ראוי, והוא הדין לתשתית לעניין גרם הפרת חוזה. אין בידי בית משפט זה לשוב ולבחון בשלישית את פרטי העובדות, אשר כאמור, הם המבססים והמעגנים את החלטות הערכאות הקודמות, וכפי שכבר נאמר: "'המבקש מבקש, למעשה, כי בית משפט זה ישוב וידון בשלישית בעניינו, יקבע ממצאים עובדתיים ויבסס עליהן הכרעות משפטיות. לא לכך נועד הערעור השני' (רע"א 7138/98 בניסטי נ' אלום עשת (אומן) בע"מ (לא פורסם) - הנשיא ברק; רע"א 4339/06 חב' אירו-פארם בע"מ נ' פיטרמן (לא פורסם); רע"א 5091/06 כהן נ' בונה (לא פורסם))" (רע"א 4024/06 קינן נ' הירשברנד (לא פורסם, ניתן ביום 28.1.07).

ח.        (1) אף לעיצומם של דברים אין בידי להיעתר לבקשה, אף אני, כבית המשפט המחוזי, לא ראיתי מקום להתערבות, בכפוף לממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו בערכאה הדיונית, ממסקנתה באשר להפרת חוזה הייצוג בחוסר תום לב על ידי בני משפחת הנגבי, וכן באשר לעוולת גרם הפרת חוזה. זאת, מבלי שאתעלם מן המשימה המורכבת שעמדה בפני המבקשות בפרשת הפינוי, בעמדם מול שוכני המקום, אף שיתכן - בלא שאטע מסמרות - שניתן היה לצפות את המצב ביסודו מלכתחילה. המבקשות מעלות את ההלכה שנקבעה בעניין ביניש - עדיאל, לפיה כוללים היחסים בין עורך דין ללקוחו, אם לא הוסכם אחרת, תנאי מכללא לפיו רשאי הלקוח לחדול מהיזקקות לשירותי פרקליטו בכל עת (ראו שם, בע' 124). אולם בכל הכבוד, איננו נדרשים להלכה זו בענייננו. בע"א 2871/00 ח'ורי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט, פ"ד נז(6) 319, 330 (2003) נאמר, מפי השופט גרוניס: "מוכנים אנו להניח כי אכן ישנם מקרים חריגים שבהם עשויה פשרה בין לקוחו של פרקליט לבין חייב, לפי זכותו החוזית של הלקוח, לעלות כדי חוסר תום ^-לב מצדו" (באותו מקרה מונה בית המשפט מספר טעמים לכך שהחריג אינו חל). בית משפט השלום מצא, כי המקרה דנן נופל בגדרי אותם חריגים, ואין מקום להתערב במסקנתו המבוססת על ממצאי מהימנות. אוסיף, כי גם לולא הגיע למסקנה זו, לא יהא זה מופרך להסיק כי אף השכר הראוי של המשיבים מגיע, לכאורה, לכדי סך שכר הטרחה שהוסכם מלכתחילה, לנוכח תוצאתו הסופית של הסכם הפשרה, הזהה כאמור, על פני הדברים, לתוצאה אליה הגיעו המשיבים בהסכמה הראשונית. לעצם החשיבות שבכריתת הסכם שכר טרחה, ראו רע"א 4723/05 לוי נ' ברוש (טרם פורסם).

           (2) באשר לטענותיהן של המבקשות כנגד הקביעה בדבר גרם הפרת חוזה, אזכיר כי בין הנסיבות עליהן ביסס בית משפט השלום את מסקנתו - ואשר לא צוינו בבקשה - היו גם שליחתה של הודעת הפסקת הייצוג ממכשיר פקס זהה למכשיר ממנו נשלחה בהפרש דקות גם הודעת הפסקת ייצוג אחרת מטעם תושבים אחרים בשכונה למשיב 2, סיטואציה שלא ניתן לה הסבר ראוי; כן נשלחה הודעת פיטורין שלישית, בהזדמנות אחרת, למשיב 2 ממשרד המבקשת 1. אציין עוד, כי המבקשות טענו כנגד עשיית שימוש בראיות נסיבתיות כנגדם בעניין גרם הפרת החוזה, בהסתמכן על הלכות בדיני הראיות שבמשפט הפלילי, הדורשים "ייחוד המסקנה הנסיבתית" לשם שימוש ראייתי (קדמי, על הראיות מה' תשנ"ט 583-582). כשלעצמי מסופקני בתחולתה של הלכה זו שעה שמדובר בהליך אזרחי, שבו מידת השכנוע נדרשת על פי מאזן הסתברויות (ראו גם אפרים סלנט ראיות במשפטים אזרחיים ופליליים 34-33 (1963); וכן ע"א 545/96 Sheridon exim Ltd. נ' רשות הנמלים והרכבות, פ"ד נג(2) 289, 327-326 (1999) - השופט זמיר). ליחס לראיות נסיבתיות במשפט העברי, ראו הרב א"ד כ"ץ, "האומדן בדיני הראיות" משפטי ארץ ב' (טענות וראיות), הרב י' אונגר עורך ראשי, הרב ע' רכניץ, עורך, עמ' 107; וכן הרב צבי יהודה בן יעקב, משפטין ליעקב א', כ"ה; ג', ל"ד. אין בידי לקבל אף את טענת המבקשות שיש להבחין במקרה דנן בין גרם הפרת חוזה לבין מתן עצה. ההבחנה מלכתחילה אינה קלה, וכפי שכתבה המלומדת כהן: "קשה לשבוע נחת מההבחנות שבין שידול לבין מתן עצה או מסירת מידע. עקרונית, כאשר יש כוונה מצדו של ג (ועל המשמעות הרחבה שיש למושג זה) להביא לפעולה מסוימת, ובהתמלא התנאים הנוספים - ייחשב ג גורם לפעולה". (נילי כהן גרם הפרת חוזה, בתוך הסדרה: דיני הנזיקין - העוולות השונות (בעריכת ג' טדסקי, ירושלים, 1986) 119). דומה, כי הדברים יפים לענייננו, כפי שקבעה הערכאה הדיונית. לא למותר להטעים שוב - מסקנותיה המשפטיות של הערכאה הדיונית נובעות מקביעותיה במישורי העובדות והמהימנות, והן התשתית שעליה נסב הדיון לעת ערעור והשגה, לא כל שכן בגלגול שלישי.  

ט.        מעבר לצורך אוסיף, כי ער אני לשיקולי המדיניות העומדים כנגד הטלת האחריות על בעלי דין המגיעים לפשרה באופן ישיר ושלא בהסתייעות הפרקליטים - כגון הצורך לעודד פתרון סכסוכים מחוץ לכתלי בית המשפט ובהסדר מוסכם, או החשש מפני "תימרוץ" עורכי דין לפעול באופן בלתי-יעיל למען לקוחותיהם (ראו עניין ביניש - עדיאל הנזכר, בע' 124-123 (השופט ד' לוין); עניין ח'ורי הנזכר, בע' 329- 330). בסופו של יום, עלול הדבר במקרים מסוימים לגלגל חזרה את עלות ההתפשרות אל קהל הלקוחות, אם בדרך של "עידוד" לעורכי דין לפעול - חלילה - באופן הנוגד את חובתם ללקוחותיהם, אם מהותית, אם בניגוד לכללים 25 ו-37 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986 או תוך עקיפתם, ואם בדרך של יצירת הקשחה בתנאיהם של בעלי הדין שכנגד לקראת פשרה. בהנחת הגינות ותום לב של כל המעורבים, הראוי הוא כי כל הנתונים יונחו על השולחן לעין השמש ויהיו נחלת כל הנוגעים בדבר, חרף יצר לב האדם. מכל מקום, בנדון דידן, עומדים לכאורה שיקולי מדיניות נוגדים, התומכים בהטלת האחריות על בעלי-הדין שהלכו בדרך בה הלכו - שאם לא כן, עלול הדבר להשליך על טיב השירות המוענק לציבור על ידי עורכי הדין, שבעקבות חששם מאי-קבלת שכר הולם בעבור ייצוג יפתחו מנגנוני "ביטוח",  בדרך של העלאת תעריפי שכר הטרחה מעבר לצורך, או בדרכים אחרות; והנה גם בתרחיש כזה תוטל העלות, בשורה התחתונה, על כתפי קהל הלקוחות. מכאן התוצאה במקרה ספציפי זה. כל זאת, מבלי שרצוני להטיל דופי באיש. דומה, כי בנסיבות המקרה, היו בני משפחת הנגבי נתונים בסופו של יום בתווך - לאחר הגלגולים הרבים ולאחר שעניינם שלהם נסתיים לכאורה - במאבקם של שני גורמים בעלי מיומנות, המשיבים מזה והמבקשות מזה. בהקשר זה ניתן להביא את דבריו של בית משפט השלום (ע' 19 לפסק הדין):

"עולה בבירור כי הנתבעים (בני המשפחה - א"ר) שלחו את הודעת ביטול חוזה שכר הטרחה בעקבות סירובו של חכשורי (היינו, המבקשות - א"ר) לשלם את שכר טרחת התובעים ואין צורך לחזור על מכלול הנסיבות שתוארו לעיל. חכשורי ידע כי הנתבעים הינם אנשים קשי יום... משחשו כי מיצו את הליכי המשא ומתן ואבן הנגף היחידה היא שכר טרחת התובעים, מה קל יותר מאשר להביא את הנתבעים למצב בו יקבלו את מבוקשם אגב הפרת חוזה שכר הטרחה".

כל האמור מעבר לצורך - שכן התוצאה שאליה הגיע בית משפט השלום נטועה בנסיבות המקרה הקונקרטי ובעובדותיו כפי שקבען.

י.        בגדרי גלגול שלישי גם אין בידי להידרש לטענה בדבר חישוב שכר הטרחה, וגם אין בפני מכלול החומר; אך אם כנות המבקשות בטענתן בעניין זה ואין מחלוקת כנטען שנפלה טעות, חזקה על המשיבים, כעורכי דין הגונים, בלא שאקבע כל מסמרות משלא נתבקשה תשובה, שיתקנו את הנחוץ.  

י"א.     אין בידי איפוא להיעתר לבקשה. משכך, נתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע ולמתן צו זמני.

           ניתנה היום, כ"ו באלול תשס"ז (9.9.07).