בקשה לפסיקת הוצאות בהליך שבכותרת בסוגיית הענקת מעמד לפי חוק השבות

לפניי בקשה לפסיקת הוצאות בהליך שבכותרת.

1.        ברקע ההליך שבכותרת מצויה עתירה קודמת שהגישו העותרים בשנת 2002 (בג"ץ 6770/02). אותה עתירה נסובה על סירובו של המשיב להעניק לעותרת 1 (להלן - העותרת) מעמד לפי חוק השבות, התש"י-1950, מכוח היותה בת מאומצת של יהודי. במסגרת אותה עתירה הודיע המשיב כי החליט לאשר לעותרת אשרת תושב ארעי למשך שנתיים וכי בחלוף שנתיים תוכל העותרת להגיש בקשה לקבל מעמד של תושב קבע. לאור ההודעה הסכימה העותרת למחיקת העתירה. בחלוף שנתיים הגישה העותרת בקשה למעמד של תושב קבע, אך המשיב החליט לדחות את בקשתה והיא נדרשה לצאת את הארץ תוך 14 יום. בעקבות זאת הוגשה העתירה שבכותרת.

2.        ביום 12.1.2007 הודיע המשיב כי בעקבות הגשת העתירה הועבר עניינה של העותרת לעיון חוזר בפני הגורמים הרלוונטיים במשרד הפנים ולאחר בחינה חוזרת של מכלול נסיבות המקרה החליט המשיב להעניק לעותרת מעמד של תושב קבע. לשיטת המשיב, התייתרה העתירה בשלב זה. העותרים הודיעו בתגובה כי נוכח ניסיון העבר, הם אינם מסתפקים בהסכמה הדיונית ועומדים על קבלת פסק דין בעתירה. העותרים הוסיפו וטענו כי הסכמת העותרת בזמנו להסתפק במעמד של תושבות קבע הייתה בגדר פשרה והעותרת מעולם לא ויתרה על זכאותה לאזרחות מכוח שבות. הוסבר כי העתירה למתן מעמד של תושבות קבע הינה בגדר סעד חלופי, שהתבקש מטעמי זהירות בלבד, בעוד הסעד הראשי הינו מתן אזרחות ישראלית. העותרים בירכו, איפוא, על הסכמת המשיב למתן הסעד החלופי, אולם סברו שאין בכך כדי למנוע את ברור הזכאות לסעד הראשי. 

3.        ביום 1.8.2007 התקיים דיון מקדמי בעתירה, בפני כב' השופט ע' פוגלמן. במהלך הדיון הוסכם בין הצדדים כי העותרת רשאית להגיש בקשה לקבל אזרחות ישראלית, הן במסלול של התאזרחות והן במסלול של חוק השבות. על יסוד הסכמת הצדדים ולבקשתם, מחק בית המשפט את העתירה, תוך מתן רשות לעותרים להגיש בקשה לפסיקת הוצאות. מכאן הבקשה שלפניי.

4.        בבקשה לפסיקת הוצאות טוענים העותרים כי לצורך בחינת הבקשה יש להתחשב בעינוי הדין הממושך שגרם להם המשיב, במשך כ-6 שנים של "טעויות" שנעשו בעניינה של העותרת. הם מדגישים כי התנהגות המשיב אילצה את העותרים לפנות פעמיים לבית המשפט. נטען כי פניות אלה גרמו לעותרים להוצאות ולטרחה רבה. לטענת העותרים, ההוצאות שנגרמו להם עד כה עומדות על 15,615 ש"ח. לבקשה צורפו חשבוניות מס בגין סכומים ששולמו לבא-כוחם וקבלה בגין סכומים לפרעון עתידי של החיוב בשכר טרחת עורך דין.

5.        המשיב בתגובה ביקש להדגיש כי העתירה נמחקה בהסכמת העותרים מבלי שהתקבל "הסעד הראשי" שהתבקש בה ואף מבלי שנקבעו מסמרות לעניין זה. כל שנקבע הוא שהעותרת רשאית להגיש בקשה לקבלת אזרחות ישראלית הן מכוח חוק האזרחות והן מכוח חוק השבות. המשיב סבור כי החלטתו להעניק לעותרת תושבות קבע הובילה לייתור העתירה ובעקבות החלטה זו ניתן היה לפעול למחיקת העתירה. חרף זאת, עמדה העותרת על קבלת "הסעד הראשי", קרי על קביעת זכאותה לאזרחות ישראלית מכוח חוק השבות. אך מאחר שבסופו של דבר העתירה לא הובילה לקבלת הסעד האמור, אין מקום לפסיקת הוצאות לעניין זה. בכל הנוגע לפסיקת הוצאות בעקבות ההחלטה להעניק לעותרת תושבות קבע, המשיב מותיר שאלה זו לשיקול דעת בית המשפט.

6.        הכללים לחיוב בעל דין בהוצאות נקבעו בפסיקה (ראו: בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217, (1993)). על פי כללים אלו יש לבדוק האם היה צידוק בהגשת העתירה, האם לא הזדרז העותר בפניה לבית המשפט ומיצה הליכים, האם היה שיהוי בהגשת העתירה והאם עצם הגשת העתירה היא שהביאה לקבלת הסעד. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיב, ובשים לב לכללים האמורים, באתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה בחלקה. אין חולק כי הגשת העתירה הובילה למתן הסעד של קבלת בקשת העותרת למעמד של תושב קבע בישראל. למעשה, לא ניתן כל הסבר לשינוי שחל בעמדת המשיב בעניין קבלת בקשתה של העותרת לתושבות קבע. נסיבות אלה מצדיקות פסיקת הוצאות. יחד עם זאת, מקובלת עלי עמדת המשיבים כי הסעד הראשי שנתבקש בעתירה - הענקת אזרחות מכח שבות - לא ניתן לעותרת לעת הזו. המשיב לא חזר בו מעמדתו כי אין מקום להקנות לעותרת מעמד מכח אימוצה על ידי עותר 2. הפתרון עליו הוסכם אינו מעניק לעותרים את הסעד הראשי לו עתרו. אמנם, לא בכל מקרה בו ניתן לעותר סעד שאינו זהה לסעד שהתבקש בעתירה יש בדבר כדי לשלול פסיקת הוצאות (ראו, בג"ץ 5786/04 ברודסקי נ' שר הפנים (לא פורסם, 6.7.2006). ייתכנו מקרים בהם השוני בבסיס לקבלת הסעד או בטיבו של הסעד אינו מהותי ואין המשיב יכול להיות מופטר מנשיאה בהוצאות העותר רק בשל כך שהסעד התבסס על תשתית משפטית שונה. אך ייתכנו גם מצבים בהם קבלת סעד על בסיס שונה, משמעותה כי העותר לא זכה לסעד לו עתר. בנסיבות המקרה שלפניי, הגשת העתירה הובילה אמנם למתן סעד של תושבות קבע ולנכונות מצד המשיב לבחון את בקשת העותרת לאזרחות מכח שבות, אך לא הובילה לסעד של קבלת מעמד בישראל מכח שבות. במצב דברים זה, אין מקום לפסוק לעותרים את מלוא ההוצאות עליהם עמדו בבקשה. בשים לב לכלל נסיבות העניין, להוצאות הריאליות להן טענו העותרים ולשלב בו נמחקה העתירה, יחויבו המשיבים בהוצאות העותרים בסכום כולל של 7,000 ש"ח. הסכום ישא הפרשי ריבית והצמדה מעת המצאת החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.

ניתנה היום, ג' בשבט תשס"ח (10.1.2008).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    כש

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il