בקשה לעיכוב יציאה במעמד צד אחד

1.         לפני בקשה למתן עיכוב יציאה מן הארץ במסגרת תביעה למתן חשבונות ולסעד הצהרתי, כאשר במסגרתה מתבקש לעכב את יציאתו של המשיב מן הארץ, שעתיד לנסוע היוםלחו"ל.

2.         בבקשה לא צויין כי אור ליום אתמול התקיים דיון בין אותם הצדדים ממש בערעור שהגישה המבקשת על החלטת ר' הוצל"פ, ובמסגרתו ביקשה לעכב את יציאתו מהארץ של המשיב. במסגרת הדיון, בו נכח גם ב"כ של המבקשת (בכובעו שם כנאמן), הגיעו הצדדים להסכמה כללית ובה בין היתר ראוי לציין שני סעיפים:

"2. המשיב יוכל לצאת מהארץ מחר."

"8. בכפוף לכך שהמשיב יעמוד בתשלומים ככתבם בסעיף 6.5.5 לפסה"ד הנ"ל לא תוגש ע"י המערערת שום תובענה אחרת שעניינה ביצוע ההסכם או הבטחת תשלומים על פי ההסכם".

הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין.

3.         והנה - לא יבשה הדיו, וכבר אצה למבקשת הדרך והגישה תביעה חדשה ובמסגרתה בקשה זו.

4.         יאמר כבר עתה מסכת העובדות והטענות אינה זהה בין שתי התביעות. אולם מצב בו המבקשת לא קיבלה אך אתמול צו עיכוב יציאה במסגרת תיק אחר בין הצדדים והגיעה עם המשיב להסכמה כאמור לעיל, ומגישה כעת בקשה שעומדת בניגוד (אם לא מוחלט אז בוודאי חלקי) לפסק הדין שניתנה בהסכמה, הינה תמוהה, וייתכן שאף ניתן לראות בה שימוש לרעה בהליכי משפט.

5.         יתרה מכך, לא ברור כיצד המבקשת סברה כי אין עליה חובה ולו במקצת לפרט את כל ההליכים שבין הצדדים ולפרט את ההסכמה אליה הגיעו הצדדים.

6.         על מבקש סעד זמני לגלות את כל העובדות הרלוונטיות העשויות להשפיע על שיקול דעתו של בית המשפט בבוחנו האם יש מקום ליתן סעד זמני. גם במקרה של ספק בדבר הרלוונטיות של עובדה מסויימת לבקשה, על המבקשים לגלות עובדה זו בפני בית המשפט. הדברים חלים ביתר שאת בבקשות במעמד צד אחד.

ראה: רע"א 8113/00 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ  פד"י נ"ה(4) 433.

            רע"א 4196/93 שפע בר ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות יצור ושיווק ארוחות מוכנות 1984 בע"מ פד"י מ"ז(5) 165.        

7.         לא יכול להיות ספק בנחיצות של פירוט ההליכים הללו ועובדת היותן של הסכמות שאושרו כפסק דין אתמול. העובדות הללו לא רק שהן רלוונטיות אלא הן חיוניות לדיון בבקשה זו.

8.         הנטל הוא על מבקש הסעד הזמני לגלות את כל העובדות ולנהוג בתום לב. הנטל איננו על בית המשפט לבור את המוץ מן התבן ולדקדק במקום מבקש הסעד.

9.         בית המשפט העליון פסק אך לאחרונה בשני פסקי דין את חשיבות קיומו של עיקרון תום הלב בהתנהלות דיונית בפני בית המשפט ובפרט בעת דיון בבקשות לסעד זמני:

אציין מבלי לחדש, כי ככלל, על צד העותר לסעד מבית המשפט מוטלת חובה של תום לב דיוני ושל טוהר ההליך השיפוטי". ראה: בג"ץ 10172/09 פלונית נ' בית הדין הרבני האיזורי בתל אביב (פורסם בנבו) מיום 17.6.2010.

וכן -

"כזכור, אנו מצויים בהליך של צו מניעה זמני, שהינו סעד שביושר. בגדר השיקולים הנשקלים על ידי בית המשפט לעניין מתן סעד זמני, יש לשקול גם את תום ליבו של מבקש הסעד (תקנה 362(ב)(2) ל תקנות סדר הדין האזרחי; רע"א 5095/93 פ.א. ארבן בע"מ נ' גבי א.ג.ר. שותפות לבנין ופיתוח, פ"ד מט(1) 730, 737 (1995)). על פי ההלכה הפסוקה, אם מצא בית המשפט כי מבקש הסעד הזמני התנהג בצורה חסרת תום לב, רשאי הוא לדחות בשל כך את הבקשה לסעד זמני, אף אם לפי מבחני הזכות לכאורה ומאזן הנוחות היה מקום להורות על מתן הסעד ( רע"א 6658/09 מולטילוק בע"מ ואח' נ' רב בריח תעשיות בע"מ ואח' ([פורסם בנבו], 12.1.2010))"

ראה: רע"א 3550/10 כה' ואח' נ' חודאי ואח' (פורסם בנבו) מיום 2.6.2010.

10.        אשר על כן הבקשה לעיכוב יציאה במעמד צד אחד נדחית..