א. בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ד"ר בנימיני) מיום 28.8.07 בת"א 844/94, בגדרו נתקבלה בחלקה תביעתן של המשיבות 3-1 לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. התביעה הוגשה בעקבות אישור תוכנית מתא/15, שאישרה את הרחבת כביש מספר 4 ואת הקמת מחלף בר-אילן, ושפגעה בפרויקט המגורים הידוע בשם "גני ערמונים", שבבעלות ובניהול המשיבות 3-1. סכום הפיצויים המדויק שנפסק נתון ככל הנראה במחלוקת בין הצדדים, אך מוסכם על הכול כי הוא עולה על חמישה עשר מיליון ש"ח. כלפי פסק-הדין הנזכר הוגש הערעור שבנדון דידן, ועמה בקשת עיכוב הביצוע.
ב. יצוין, כי המבקשת עתרה גם בבית המשפט המחוזי לעיכוב ביצועו של פסק-הדין, ובקשתה נדחתה בהחלטת השופט בנימיני מיום 18.11.07 (בש"א 20937/07). עם זאת, עיכב בית המשפט המחוזי את ביצוע פסק הדין עד להמצאת ערבות בנקאית צמודה למדד למבקשת על סך מחצית הסכום הנטען (7.5 מיליון ש"ח) וכן ערבות צד ג' על סך מלוא הסכום, של חברת מגדלי ש.ק.ל בע"מ - שאל זהותה נידרש למטה (להלן מגדלי שקל) - להבטחת החזר הסכום שישולם למשיבות על פי פסק הדין, ככל שיתקבל הערעור.
ג. (1) לטענת המבקשת, המדובר בסכום נכבד, והנזק הכרוך באי-עיכוב תשלומו הוא בלתי-הפיך, מכיון שמשמעותו היא דחיה או ביטול ביצוע פרויקטים בהקמה של עירית רמת גן. לבקשה צורף תצהיר של מנכ"ל עירית רמת-גן המפרט רשימה של שמונה פרויקטים שיידחו ושישה פרוייקטים שיופסקו, בעקבות מתן פסק-הדין. מודגש בבקשה, כי מדובר "בפרוייקטים בעלי חשיבות בטיחותית, חברתית, חינוכית ובריאותית, שחלקם בעלי השפעה על אוכלסיות 'מוחלשות', קשישים, ילדים ונכים". עוד נטען, כי מנגד, בהיות המבקשת רשות ציבורית מובטחת יכולתה לשלם את חובה אם תפסיד בערעור. המבקשת מפנה בהקשר זה להחלטתה של השופטת ארבל בע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' גורן (לא פורסמה, ניתנה ביום 1.12.05) (להלן עניין גורן), בה עוכב באופן חלקי ביצועו של פסק דין כספי בנסיבות קרובות. לשיטת המבקשת סיכוייו של הערעור דנן טובים, ואף בית המשפט המחוזי ציין, בהחלטתו שדחתה את עיכוב הביצוע, כי "מדובר בתיק מורכב ומסובך, המעלה שאלות משפטיות ועובדתיות שרחוקות מלהיות פשוטות" (בפסקה 8 להחלטה).
(2) טענה נוספת, ומרכזית, שמעלה המבקשת, מטילה ספק ביכולתן של המשיבות 3-1 להחזיר את הסכום ככל שיפסידו בערעור. יודגש, לעניין זה, כי המבקשת צירפה לבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית המשפט המחוזי תצהיר של חוקר פרטי, המצביע על כך שהמשיבות 3-1 אינן מעסיקות עובדים ואינן פעילות. מאידך גיסא טענו המשיבות, בכתב תשובתן בבית המשפט המחוזי, כי הן מנוהלות כיום על-ידי חברת מגדלי שקל, הקשורה להן, ושבבעלותה מספר נכסי מקרקעין בערי המרכז; צורפו תצהירים מטעם מר זלבסט ומר פינדלינג - נושאי תפקיד במשיבות 3-1 וכן נושאים בתפקידי מנכ"ל וסמנכ"ל מגדלי שקל (בהתאמה) - המתחייבים כי המשיבות יפרעו כל חוב ככל שיידרשו להשיב כספים, אם בעצמן ואם באמצעות מגדלי שקל. המערערת טוענת בתגובה, כי מערכת היחסים בין מגדלי שקל לבין המשיבות 3-1 אינה ברורה, כי אין זה ברור מה תפקידם במשיבות של שני נושאי התפקיד הנזכרים, וכי החלטת בית המשפט המחוזי לא נתנה משקל מספיק לעובדה שמרבית נכסיה של מגדלי שקל, כנטען, משועבדים לבנקים.
ד. המשיבות מתנגדות לעיכוב הביצוע. בתשובתן, מפרטות הן את דרך החתחתים שעברו, כך נטען, והמונחים לדידן בחלקם הגדול לפתחה של המבקשת - מאז הגשת התביעה לפיצוי בשנת 1991, דרך הגשת התביעה בבית המשפט המחוזי בשנת 1994, עבור לסירובי המבקשת, כך נטען, להצעות בית המשפט לקיים הליך גישור ולמינוי שמאי, ועוד כהנה עיכובים עד למתן פסק הדין נשוא הערעור בשלהי אוגוסט השתא. לגופן של הטענות לעיכוב ביצוע, תומכות המשיבות יתדותיהן בהחלטת בית המשפט המחוזי. נטען, כי סיכויי הערעור נמוכים, וכי טענתה המרכזית של המבקשת בערעורה נעדרת בסיס משפטי או עובדתי. כן הוזכר, כי המדובר בפסק דין כספי, שעיכוב ביצועו הוא חריג ביותר. ביחס לטענותיה של המבקשת בדבר מאזן הנזקים נטען, כי היה על המבקשת להיערך מבעוד מועד על מנת להבטיח את תשלום הפיצוי, וכי העבודות המפורטות בתצהירו של מנכ"ל עירית רמת גן אינן רלבנטיות למערערת - הועדה המקומית לתכנון ובניה ברמת גן, וכי טענת המבקשת בדבר השלכות ביצוע פסק הדין על עיריית רמת גן, חורגת מאמות-המידה של ההלכה הפסוקה לגבי מתן עיכוב ביצוע, שאין נוהגים להתחשב בצרכיהם של צדדים שלישיים המושפעים מפסק-הדין.
ה. (1) לאחר העיון בבקשה ובתשובה ובנספחיהן - ובכללם התצהירים שצורפו לבקשה, לתשובה ולתגובה לתשובה שהוגשו לבית המשפט המחוזי - חוששני בנסיבות, לא בלי התלבטות, כי אין בידי להיעתר לבקשה. ראשית אזכיר, כי הכלל הרגיל, המצוי בתקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, והנודע בשערים, הוא שאין בהגשת ערעור כדי לעכב את פסק הדין עליו מערערים. על המבקש לחרוג מכך לעמוד בשני תנאים, והם, כי סיכויי הערעור טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שאם ימומש פסק הדין וערעורו יתקבל - יהיה קושי בהשבת המצב לקדמותו (בש"א 3158/91 פלאטו שרון נ' קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון, פ"ד מה(5) 499, 503 - 504 (1991) - המשנה לנשיא אלון; בש"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד נ(1) 668, 672 (1996) - השופט זמיר; בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ(5) 403, 405 (1997) - השופט, כתארו אז, מצא). התנאי השני הוא העיקרי (יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת שלמה לוין, 1995 בעמ' 859), ובין השניים אף יחסי גומלין (עע"מ 9177/01 אחים שרבט יוזמים ובונים 1989 בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד נו(2) 163 (2001) - השופט טירקל; ע"א 7645/07 עיריית קרית אתא נ' אברהם (טרם פורסם, ניתן ביום 1.11.07) - השופטת חיות). יוטעם, בהקשר לענייננו, כי "פסק דין לתשלום כסף אינו מסווג בגדר אותם עניינים חריגים אשר לגביהם נוטה בית המשפט להיענות לבקשת עיכוב ביצוע, משמימוש פסק דין לתשלום כסף הוא בדרך כלל הפיך על דרך ההשבה" (ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר נ' שובל שיווק מוצרים והפצתם, פ"ד נו(4) 178, 182 (2002) - השופטת פרוקצ'יה; להלן עניין י.ג. רובינשטיין).
(2) איני רואה צורך להיכנס כאן לנבכי סיכוייו של הערעור - הגם שחלק עיקרי ממנו תוקף, על פניו, קביעות עובדתיות וקביעות באשר לניהול הדיון, שלגביהן מן המפורסמות כי כדי להשיג התערבות הערכאה הערעורית יש לחלוף על פני משוכה גבוהה. ההכרעה בבקשה דנן מצויה לדידי בעיקר במישור התנאי השני, הוא מאזן הנוחות. אמנם, המערערת מעלה ספקותיה באשר ליכולתה להיפרע מן המשיבות אם תצליח בערעורה, ואמנם במקרים בהם מוכח חשש שכזה תהיה הנטיה לעכב את ביצועו של פסק הדין (ראו ע"א 6647/98 גנן נ' פקיד שומה ת"א 4, פ"ד נג(1) 187, 189 (1999) - השופט זמיר; עניין י.ג. רובינשטיין הנזכר; וכן זוסמן, בעמ' 860). אולם, במקרה דנן ניתן לחשש זה מענה בהחלטת בית המשפט המחוזי אם בדמות הערבות הבנקאית שסיפקו המשיבות 3-1, אמנם על סך 7.5 מיליון ש"ח, וכן ערבות צד ג' על סך מלוא הסכום. קשה להידרש לטענות בדבר אופי מערכת היחסים בין מגדלי שקל למשיבות 3-1 בנסיבות המקרה, בו נתנה הראשונה התחייבה וערבות מפורשות לערוב לחוב אפשרי של האחרונות, ואין טענה באשר ליכולתן של מגדלי שקל.
(3) אציין מדוע התלבטתי בראשונה, ועל שום מה הכרעתי כאמור. אדם מן היישוב כמובן רגיש לטענות דבר הנזק שייגרם לעיריית רמת גן ולתושביה כתוצאה מביצוע פסק-הדין. אני יוצא כמובן מהנחת נכונות הרשימה של הפרויקטים שתיאר מנכ"ל העיריה, וגם איני עושה לעניין זה הבחנה בין העיריה לבין הועדה המקומית כטענת המשיבות, שכן בחיי המעשה (ולהבדיל מסיווג משפטי) משמעותה של הבחנה זו מעטה. בפסיקה הובעה בעבר ספקנות באשר למצבן הכספי של רשויות מקומיות כשהן הנדרשות להחזיר כספים (רע"א 234/89 בנק ערבי ישראלי נ' עיריית אום אל פחם, פ"ד מג(2) 617, 619 - השופט - כתארו אז - ש' לוין; וראו גם גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 9, 2007) 543). נזק לציבור הוכר, מנגד, כרלבנטי לעניין זה (ע"א 9784/05 עיריית תל אביב יפו נ' גורן הנזכר, בו ציינה השופטת ארבל, כי נזק לציבור הוא שיקול שיש להביא בחשבון, והוסיפה כי העיריה, כרשות ציבורית, תוכל לשלם את חובה; ראו גם בש"א 219/96 ישקר נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, פ"ד מט(5) 284, 289 (1996) - השופט טל, וכן בש"א 3442/05 עירית בת ים נ' גני יפית (2005) (לא פורסם). המציאות מורכבת מבחינת יכולת ההחזר, יש רשויות ויש רשויות, ואין מנוס מבחינת כל מקרה לגופו. ועוד, כשלעצמי סבורני, כי ככלל ראוי לשקלל בגדרי עיכוב ביצוע גם אינטרס ציבורי במקרים המתאימים, ואין לראות בכך "אינטרס צד ג'" גרידא בכל מקרה; ואכן יהיו מקרים בהם האינטרס הציבורי יטה את הכף לעבר העיכוב. ואולם, במקרה דנא סברתי בסופו של יום, כי המבקשת לא הרימה את הנטל, כי אכן בפועל מצבה התקציבי ימנע את ביצוע הפרויקטים עליהם הצביעה. בית המשפט קמא ציין בהחלטתו:
"ככל שקיים חשש שלא ניתן יהיה לגבות מן הזוכה את סכום פסק הדין אם יתקבל הערעור, יש להביא בחשבון, לצורך עניין זה, את אינטרס הציבור למנוע פגיעה בקופה הציבורית. אך לא הייתי מרחיק לכת, כטענת המבקשת, ומורה על עיכוב ביצוע פסק דין כספי שניתן כנגד רשות ציבורית, רק בשל טענתה כי תשלום הסכום האמור יבוא על חשבון הציבור. נראה לי כי טענה שכזו היא גם איננה הוגנת... רשות המנסה להלך אימים על בית המשפט כי ביצוע פסק הדין יפגע בפרוייקטים בעלי חשיבות בטיחותית, או בילדים, זקנים או חולים... - מוטב לה לשריין מבעוד מועד מקור לפיצוי מי שעלול להיפגע מתוכנית שהיא מאשרת. כך גם יכולה הרשות לדרוש כתב שיפוי מיזם התוכנית (במקרה זה - מע"צ...)" (בעמ' 4 להחלטה; ההדגשות במקור).
אף אם לא נרחיק לכת לראות את טענת המבקשת כמכוונת להלך אימים, ביטוי לא קל, דומני כי אכן במקרה דנא לא הורם הנטל. ראשית, לא הוצג בפנינו מכלול הנתונים בדבר היקף תקציבה השנתי של העיריה והשיעור ממנו שמהוה הפיצוי שנפסק. פשיטא שדבר זה רלבנטי ביותר. שנית, הרשות המקומית היא הקובעת את סדר העדיפויות התקציבי לנעשה בתחומה. על כן לא אוכל להלום במקרה דנא את הטענה.
(4) ולבסוף, אף להימשכות ההליכים כפי שפורטה בתשובת המשיבות ישנו משקל בבחינת מאזן הנוחות. ועוד, בעבר נפסק, כי במצב בו כפות המאזניים מעוינות, או קרובות לכך, תוכרע הכף בכלל לעבר הזוכה בפסק הדין (ראו בש"א 4403/94 ויצמן נ' דאודי (לא פורסם, ניתן ביום 14.8.94) - השופטת דורנר; ע"א 1564/06 בן זאב נ' בן עמי (לא פורסם, ניתן ביום 20.7.06) - השופטת פרוקצ'יה).
(5) מכל מקום אשוב ואציין כי העיקר לדידי הוא בכך, שהמבקשת לא הוכיחה את תמונת האינטרס הציבורי בהקשר דנא בכללה, וכי אם תזכה בפסק-הדין לא תוכל להיפרע מן המשיבות ולהשיב את המצב לקדמותו.
ו. אין בידי איפוא להיעתר לבקשה. המבקשת תשלם למשיבה שכר טרחת עורכי דינה בבקשה זו בסך 5,000 ש"ח.
ניתנה היום, כ"ו בכסלו תשס"ח (6.12.07).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. מפ
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il