זוהי בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופטת מ' רובינשטיין), אשר דחה את עתירת המבקש, עובד זר מסין, להתיר את ניודו מענף התעשייה לענף הבניין.
1. המבקש, אזרח סין, נכנס לישראל ביום 15.2.04 באשרת עבודה למעסיק בענף התעשייה. תוקף האשרה פג ביום 31.12.05. המבקש נעצר בחודש מאי 2005 כאשר הוא שוהה בישראל שלא כדין לאחר שהסתיימה אשרת עבודתו אצל המעסיק. בית הדין למשמורת הורה למשרד הפנים לבחון, לפנים משורת הדין, האם ניתן להחיל את נוהל "שמיים סגורים" לתעשייה על המבקש, ולחילופין, האם ניתן להמיר את אשרת העבודה שלו לעבודה בענף הבניין. המבקש שוחרר ביום 5.6.06 ממשמורת לצורך עבודה אצל מעסיק חדש. שישה חודשים לאחר מכן, הפסיק המבקש את עבודתו אצל אותו מעסיק וניתנה לו אשרת שהייה למשך 30 ימים עד שימצא מעסיק חדש בענף התעשייה. ביום 5.2.07 הגיש המבקש בקשה למעבר מענף התעשייה לענף הבניין אך זו סורבה בנימוק כי הנהלים אינם מתירים מעבר מענף לענף.
2. המבקש עתר לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בתל-אביב-יפו על מנת שזה יאפשר את מעברו לעבודה בענף הבניין. בית המשפט דחה את העתירה, בקבעו כי המבקש אינו עומד בתנאי הנוהל המסדיר את מעברם של עובדים מענף התעשייה לענף הבניין וכי אין בנסיבות העניין כדי להצדיק סטייה מהנוהל. בית המשפט עמד בהקשר זה על כך שההיתרים שניתנו למעסיקו של המבקש לא בוטלו וכי הוא לא הצליח למצוא מעסיק אחר שיקבל אותו בתנאי שיחלוף. עם זאת, הוסיף ובחן בית המשפט את שיקול-דעתו של משרד הפנים, הוא המשיב בבקשה שלפניי, תוך שציין כי סירוב אוטומטי לבקשה מסוג זה עשוי להיות בלתי סביר, שכן תנאי זה, הקבוע בנוהל, אינו נמצא בשליטתו של העובד. בית המשפט מצא כי בנסיבות העניין לא נפל פגם בשיקול-דעתו של המשיב, לאור העובדה כי המבקש לא הצליח להצביע על מאמצים כנים מצידו למצוא עבודה בתחום התעשייה, ועל כן לא עמד בתנאי השני הקבוע בנוהל. בנוסף, ציין בית המשפט כי במקרה דנן המבקש היה מודע לכך כי עבודתו בישראל תהיה בענף התעשייה, בו הוא מיומן.
בית המשפט הוסיף ועמד על שני נימוקים נוספים לדחיית העתירה. האחד, כי המבקש שוהה בישראל מזה כארבע שנים ומשכך מיצה את מרבית התקופה בה מותר לו לעבוד בארץ. השני, כי משרד הפנים פעל לפנים משורת הדין בעניינו של המבקש בעבר, עת שוחרר ממשמורת לצורך עבודה אצל מעסיק אחר בענף התעשייה. לעניין זה, ציין בית המשפט כי לא ניתן להתעלם מכך שהסבריו של המבקש לפיטוריו ממעסיקיו בענף התעשייה לא פורטו כראוי בעתירה.
3. בד בבד עם הגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית משפט זה, הגיש המבקש בקשה למתן סעד זמני בתקופת הערעור כך שלא ייעצר לצורך הרחקתו מישראל עד להכרעה בערעור. המבקש טוען כי הגיע לישראל במטרה לשהות כאן כחוק ולהרוויח כסף לכלכלתו ולכלכלת משפחתו, לאחר ששילם ממיטב כספו עבור אשרת ההגעה לארץ ולאחר שהובטח לו כי יעבוד בישראל שנים רבות. לשיטתו, היה מקום לאפשר לו לעבור לענף הבניין באמצעות החלת הנוהל המסדיר את הנושא על עניינו. לטענתו, מאז פוטר מעבודתו אצל מעסיקו הראשון ועד לעת הזו, פעל ללא הרף למציאת עבודה אחרת בענף התעשייה, וזאת על אף קשיי השפה והקליטה בארץ, אך הדבר לא עלה בידו. זאת, הן לאור קשיים ביצירת קשר עם מעסיקים, הן לאור רצונם של המעסיקים בעובדים המומחים ברתכות ספציפית והן לאור הצמצום במספר האשרות. על כן, טוען המבקש כי שגה בית המשפט משביסס את החלטתו על כך שהוא לא הראה כי עשה מאמצים למצוא עבודה. המבקש מוסיף עוד כי גם אם לא עומדת לו הזכות לעבוד בענף הבניין, על המשיב להפעיל שיקול-דעתו ביחס לבקשה בסבירות, בעוד תשובתו הלאקונית של המשיב מעידה על כך שלא הפעיל את שיקול-דעתו ולא בחן את השיקולים הרלוונטיים.
המבקש מוסיף כי שגה בית המשפט קמא כאשר התייחס לכך שהוא שוהה בישראל מזה 4 שנים, שכן, בשנה האחרונה לשהותו התנהלה העתירה בעניינו ועל כן לא הייתה בידו ויזת עבודה ונמנעה ממנו האפשרות לעבוד בצורה מסודרת. לטענתו, הספיק לעבוד בארץ רק שלוש שנים ועודנו חייב כספים לנושיו בסין. כמו כן, טוען המבקש כי בניגוד לטענת בית המשפט, נימק בעתירה באופן מפורט את הסיבות להפסקת העסקתו. המבקש מוסיף וטוען כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו שכן, על-פי פסיקת בית משפט זה, עדיפה לעיתים המשך שהייה בישראל של עובד זר שהגיע באופן חוקי, על פני גירושו והבאת עובד אחר תחתיו. לעניין זה מוסיף המבקש וטוען כי למדינה לא ייגרם כל נזק אם יינתן לו אישור עבודה עד שיוכרע הערעור, בעוד שהרחקתו מישראל תגרום לו נזק כלכלי עצום ואף תסתום את הגולל על ערעורו. המבקש מדגיש כי מאחר ועודנו חב כספים לגורמים שונים בסין הוא עלול להירדף על-ידיהם באופן שנשקפת לו סכנה.
4. עמדת המשיב הינה כי אין מקום להיעתר לבקשה. לדבריו, סיכויי הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הינם נמוכים ואינם מצדיקים מתן סעד זמני, שכן הבקשה אינה מגלה עילה משפטית כלשהי המצדיקה התערבות בפסק הדין. לטענתו, במועד פנייתו של המבקש כלל לא היה ניתן לעבור מענף התעשייה לענף הבניין, ומכל מקום המבקש אינו עומד בקריטריונים שנקבעו למעבר זה. באשר לקריטריונים שנקבעו בנוהל המסדיר מעבר עובדים מענף התעשייה לענף הבנייה, טוען המשיב כי הסדר זה נועד למצוא נקודת איזון ראויה בין החלטות הממשלה, לפיהן אין להגדיל את מספר העובדים הזרים בענף הבניין, לבין מצוקת העובד הזר אשר נמצא בארץ זמן קצר, נפלט ממעגל העבודה על לא עוול בכפו, ומצוי בקושי אמיתי במציאת עבודה בענף התעשייה.
בענייננו, טוען המשיב כי לא נפל כל פגם בהחלת הקריטריונים האמורים על עניינו של המבקש, וזאת בפרט בהתחשב בכך שבעבר אפשרו למבקש למצוא מעסיק חדש לפנים משורת הדין. לאור שיקול-הדעת הרחב הנתון למשרד הפנים בהחלטה לפי נוהל זה ולאור זאת שלא הוצגו במקרה זה טעמים ענייניים לסטייה מן הנוהל, סבור המשיב כי אין מקום להתערב בהחלטתו ובפסק דינו של בית המשפט קמא. מכל מקום, מדגיש המשיב כי הנוהל לא מקנה לעובד הזר זכות לשהות בישראל. אשר למאזן הנוחות, טוען המשיב כי נוכחותו של המבקש בארץ אינה חיונית לבירור טענותיו שכן הוא מיוצג על ידי עורך-דין.
5. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, כמו גם בפסק דינו של בית המשפט קמא, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, על המבקש סעד זמני בתקופת הערעור להראות כי סיכויי הערעור הינם טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, באופן שאם לא יינתן הסעד הזמני ייגרם לו נזק בלתי הפיך (ראו למשל: עע"מ 6881/07 ברגר נ' המועצה האזורית עמק חפר (טרם פורסמה, 24.9.2007). בענייננו, התרשמתי, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי סיכויי הערעור הינם קלושים. המשיב קבע קריטריונים ברורים למעבר עובדים זרים מענף התעשייה לענף הבניין. המבקש אינו עומד בקריטריונים אלו ובקשתו אינה מעלה, על פני הדברים, נימוק המצדיק סטייה מהם. יתר על כן, בית המשפט קמא בחן באופן מפורט ומנומק את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, לרבות את שיקול-הדעת שעל המשיב להפעיל בהחלטה מסוג זה, ומצא כי ההחלטה שנתקבלה בעניינו של המבקש הייתה סבירה. אציין, כי גם לטעמי יש לתת משקל לכך שהמבקש שהה בארץ תקופה ממושכת יחסית, וכן לכך שהמשיב פעל בעניינו בעבר לפנים משורת הדין ואיפשר לו להאריך את שהייתו בארץ על מנת למצוא מעסיק חדש.
משאלו הם פני הדברים באשר לסיכויי הערעור, המשקל שיש לייחס לשיקולי מאזן הנוחות בענייננו הינו נמוך יותר וזאת בשל יחסי הגומלין בין השני השיקולים (ראו למשל: רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אמר, פ"ד נו(1) 529 (2001); רע"א 9261/05 משען נ' מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסמה, 2.4.2006)). על כן, על אף שמאזן הנוחות נוטה לכאורה לטובת המשיב אין בכך כדי להצדיק היענות לבקשה. מה גם, שבפסיקת בית משפט זה כבר נקבע כי הנזק אשר ייגרם לעובד כתוצאה מדחיית בקשתו למתן סעד זמני שלא יינקטו נגדו הליכי מעצר והרחקה מן הארץ אינו בלתי-הפיך, שכן אם יזכה בערעור יוכל לשוב לארץ (ראו למשל: עע"מ 5014/04 פובאדורה נ' שר הפנים (לא פורסמה, 29.7.2004)). ערה אני אמנם לקושי המעשי שיהיה למבקש לשוב לארץ במידה ויזכה בערעור ולעלויות הכבדות הכרוכות בכך מבחינתו, כמו גם לעובדה שהמבקש פעל על מנת להסדיר את שהייתו כאן באופן חוקי. ואולם, בכך בלבד אין לטעמי כדי להצדיק את מתן הסעד הזמני המבוקש.
6. אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, מוטב כי הערעור בעניינו של המבקש יישמע בהקדם. בהתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש - אין צו להוצאות.
ניתנה היום, י"ב באדר א' תשס"ח (18.2.08).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. עכ
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il
