השופט ח' מלצר:
1. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטים: ר' יפה-כ"ץ, ו' מרוז וא' ואגו) הרשיע את המערערים על פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון. על פי כתב האישום המתוקן, בו הודו המערערים, אספו המערערים במכוניתם ביום בלתי ידוע את המתלוננת, שהיתה קטינה, והשלושה נסעו לחוף זיקים. בהגיעם לחוף, המערער בע"פ 2346/07 (להלן: מחמד) ביצע במתלוננת מעשים מגונים שונים - במדרגה הגבוהה של סוג זה של עבירות. זאת עשה מחמד חרף התנגדותה ובכיה של המתלוננת. הדברים לא הדרדרו עוד יותר רק בגין התנגדותה התקיפה של המתלוננת ונוכח העובדה שביני לביני הגיע מחמד לסיפוקו. במהלך ביצוע מעשיו של מחמד - המערער בע"פ 1846/07 (להלן: ראפת) אף הוא שלח את ידיו אליה.
בגין מעשים אלה, ועל פי הודאתם, הורשעו השניים במעשה מגונה על פי סעיפים 348(ב) ו-345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), ומחמד הורשע גם בניסיון למעשה סדום על פי סעיפים 347(ב) ו-345(א)(1) לחוק.
2. בגזר דינו עמד בית המשפט הנכבד קמא על החומרה היתרה במעשי המערערים. מחמד ניצל את קשרי הידידות שלו עם המתלוננת, בעת שידע כי היא "שבירה" מבחינה נפשית ונותנת בו אמון. הוא ניצל אותה תוך שימוש באלימות והתעלם מהתנגדותה, בכיה ותחינותיה. הגם שהמתלוננת היתה פגועה נפשית עובר למעשים, הרי שלאחריהם מצבה קשה בהרבה, וכל התקדמות שהושגה בטיפול שלה עד לאותו רגע נעלמה כלא היתה. בית המשפט ציין גם כי נוכחותם של שני הנאשמים יחדיו בשעת המעשה החמירה את הטראומה ממנה סובלת המתלוננת. עוד צוין, כי מחמד וראפת הם אנשים מבוגרים, בעוד המתלוננת היתה על גבול הבגירות בשעת האירוע. בשיקוליו לקולא, ציין בית המשפט את הודאתם של המערערים, את החרטה שהביעו על מעשיהם, את גילם (מחמד הוא בן 24 וראפת הוא בן 30) את היעדרן של הרשעות קודמות אצל ראפת ואת קיומה של הרשעה קודמת אחת אצל מחמד בעבירה שאינה ממין העניין כאן (איומים).
נוכח שיקולים אלה גזר בית המשפט על מחמד מאסר בפועל למשך 7 שנים, מאסר על תנאי למשך 12 חודשים ופיצוי למתלוננת בסך 20,000 ש"ח; על ראפת נגזרו מאסר בפועל למשך שנתיים, מאסר על תנאי למשך 8 חודשים ופיצוי למתלוננת בסך 10,000 ש"ח.
4. בעניין ראפת, התייחס בית המשפט המחוזי גם לעמדת שירות המבחן, על-פיה יש מקום לדחות את ההכרעה בגזירת עונשו ב-3 חודשים. שירות המבחן המליץ על הדחייה בכדי להתרשם מהתקדמותו של ראפת בקבוצה טיפולית בה השתלב, וזאת לאחר שהראה סימנים טיפוליים חיוביים. בית המשפט לא קיבל לבסוף את המלצת הדחייה, וקבע שבמקרה זה ממילא אין בהתקדמות טיפולית כדי להצדיק הימנעות מהטלת עונש מאסר בפועל על ראפת בגין מעשהו.
5. הערעורים שבפנינו מכוונים כנגד חומרת העונש.
לטענת מחמד, לא נתן בית המשפט קמא משקל מספיק לנסיבות לקולא, ובכללן הודאתו ונסיבותיו האישיות, והעונש שנגזר עליו חורג לחומרה מרף הענישה הנוהג ביחס לעבירות שעבר.
לטענת ראפת, העבירה שביצע אינה מצדיקה, בנסיבות העניין, השתת מאסר בפועל. אף הוא טוען, כי בגזר דינו של בית המשפט קמא לא ניתן משקל מספיק לנסיבות המקלות, ובכלל זה הודאתו, החרטה שהביע, עברו הנקי ונסיבותיו האישיות. מעבר לכך, ראפת טוען כי בחודשים האחרונים חלה החמרה במצבו הפסיכיאטרי, הוא לקה בתסמונת דיכאונית והחל בטיפול תרופתי, ולדעתו הדבר מהווה נסיבה חדשה המצדיקה הקלה בעונשו. בנוסף, קובל ראפת על כך שבית המשפט גזר את עונשו ולא דחה את הדיון בעניינו כדי שיוכל להשתתף בהליך הטיפולי שבו החל, כפי שהמליץ שירות המבחן.
7. בטיעוניו לפנינו, הסכים ב"כ המדינה כי העונש במקרה זה חורג - לחומרה - מרמת הענישה הנוהגת בעבירות בהן הורשעו המערערים. יחד עם זאת, ביקשה המדינה שלא להקל בעונשם של המערערים, לאור חומרת מעשיהם ונוכח המסר המרתיע שיש לענישה כזו על כלל הציבור.
8. ביצוע גזר הדין בעניינו של ראפת עוכב, תחילה בהחלטת בית משפט קמא ואחר-כך בהחלטת בית משפט זה מיום 12.3.07 (כב' השופט ג'ובראן). בתקופה זו הוא המשיך בהליך הטיפולי הקבוצתי. לקראת הדיון בערעור, הגיש שירות המבחן תסקיר חדש בעניין ראפת, ובו מתוארת התקדמותו החיובית בהליך טיפולי זה. שירות המבחן התרשם כי ראפת נוטל על עצמו אחריות למעשיו ומגלה אמפתיה כנה למתלוננת. להערכת שירות המבחן, המשך שילובו של ראפת בהליך הטיפולי, יחד עם מעורבותו בהליכים משפטיים לראשונה בחייו, יש בהם בכדי להרתיעו ולמנוע הישנות עבירות דומות בעתיד. לאור זאת, המליץ השירות על ביטול עונש המאסר בפועל שהושת על ראפת. תחת זאת, המליץ שירות המבחן על הטלת צו מבחן למשך שנה, במשולב עם הטלת עבודות שירות.
8. לאחר ששקלנו את מכלול השיקולים לחומרה ולקולא, הגענו לכלל דעה כי יש מקום לקבל חלקית את הערעורים ולהקל במקצת את עונשם של המערערים.
ראשית נבהיר, כי לא מצאנו מקום להיעתר להמלצת שירות המבחן להמיר את עונש המאסר בפועל שהושת על ראפת - בעבודות שירות ובצו מבחן. בעניין זה, מקובלת עלינו גישת בית המשפט הנכבד קמא, על פיה מעשיו של ראפת מחייבים הטלת עונש מאסר בפועל, וזאת מן הטעמים שהביא בית המשפט המחוזי בגזר דינו.
9. אשר לחומרת העונש:
הכללים באשר לסטייה מרף הענישה הנוהג אינם חדשים עמנו. רק לאחרונה חזר בית משפט זה והבהיר:
"עיקרון שוויון הנאשמים בפני החוק, ממנו נגזר עיקרון אחידות הענישה, הוא כלל יסוד בתורת הענישה. הוא מורה כי על מצבים דומים מבחינת אופי העבירות ונסיבות אישיות של נאשמים ראוי להחיל, במידת האפשר, שיקולי ענישה דומים. עם זאת, עיקרון אחידות הענישה, עם כל חשיבותו, אינו שיקול עונשי העומד לעצמו, ואינו עיקרון בלעדי שלעולם אין לסטות ממנו. הוא עיקרון שיש לשקלו 'בין מכלול שיקולים שיש להעריכם ולאזנם באיזון ראוי כדי להגיע לתוצאת ענישה שקולה, אשר תגשים את תכלית ההגנה על עניינו של הפרט ושל הציבור, המשולבים זה בזה' (ע"פ 10370/02 סוויסה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פיסקה 4 [...]). עיקרון אחידות הענישה הוא כלל חשוב הבא למנוע קיום הפלייה בין שווים או דומים, למען עשיית צדק עם נאשמים, ולצורך שמירת אמון הציבור בהליך הפלילי. עם זאת, עיקרון זה נושא עמו משקל יחסי ביחס ליתר שיקולי הענישה, ואם קיימים שיקולים כבדי משקל המצדיקים סטייה ממנו מטעמים של צדק ואינטרס ציבורי כי אז על בית המשפט לחרוג ממנו ולהעדיף שיקולי ענישה אחרים"
(ע"פ 9792/06 חמוד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), פיסקה 15).
9. בענייננו אין חולק כי גזר דינו של בית המשפט הנכבד קמא חורג - לחומרה - מרף הענישה הנוהג בעבירות בהן מדובר (השוו לאחרונה: ע"פ 10516/05 אלגואדרה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 11597/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 2101/05 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 5744/06 תדמור נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 3576/05 אלעמל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 752/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). ברם לא מצאנו במקרה זה הצדקה מיוחדת לחריגה ביחס לענישה שננקטה כלפי נידונים אחרים שביצעו עבירות דומות, בנסיבות דומות. אכן קשה להמעיט בחומרת מעשיהם של המערערים, אשר ניצלו את חולשתה ופגיעותה של המתלוננת הצעירה כדי לבצע בה את זממם, לא שעו לתחנוניה ולהתנגדותה, וגרמו לה נזק פסיכולוגי. יחד עם זאת, גם במקרים אחרים, בנסיבות דומות לאלו שלנו ולעתים אף חמורות יותר, לא הוביל הדבר לענישה כה חמורה (ראו האסמכתאות הנ"ל). הנה כי כן, אין במקרה זה דבר מה נוסף שיצדיק חריגה אל מעבר לרף הענישה שנהג במקרים האחרים. יתרה מזאת, הנאשמים הודו באשמה עם תחילת משפטם, ואף לכך יש ליתן משקל לקולא בשעת גזירת העונש.
10. לאור זאת, אנו מחליטים להקל בעונשו של מחמד, כך שתקופת המאסר בפועל שלו תעמוד על 5 שנים, תחת 7 שנים שנגזרו עליו בבית המשפט המחוזי. אין שינוי ביתר רכיבי גזר דינו של בית המשפט קמא בעניינו. כן אנו מחליטים להקל בעונשו של ראפת, כך שתקופת המאסר בפועל שלו תעמוד על 12 חודשים, תחת 24 חודשים שנגזרו עליו בבית המשפט המחוזי, ואילו תקופת המאסר על תנאי שלו תעמוד על 18 חודשים, תחת 8 חודשים שגזר לו בית המשפט הנכבד קמא. אין שינוי באשר לשיעור הפיצוי למתלוננת.