בקרמן נ' עיריית תל אביב-יפו

פסק דין

בפני ערעור על פסק דינו של בית משפט לעניינים מקומיים בתל אביב מיום 1/6/2010 שלפיו קבע בית המשפט שהרכב נשוא הערעור חנה אכן על מדרכה. בעקבות זאת נגזר דינו של המערער לשלם קנס של 500 ₪. קראתי חומר ושמעתי טיעונים. על מנת שהתמונה תהיה מלאה אתאר בקליפת אגוז את הדיון שהיה בפני: המערער טען את טיעוניו. הגיש לי תמונות. התנהל דו שיח באולם בית המשפט כדי להבין את טענותיו. ב"כ המשיבה אמרה גם היא את דברה. שוב ושוב הייתה התייחסות מצד המערער, מצד בית המשפט ומצד ב"כ המשיבה לתמונות שהגיש המערער, שהיו לעזר רב ותרמו לחקר את האמת. המערער טען את כל שיכול היה לטעון וב"כ המשיבה השיבה. לאחר ששקלתי בדבר לאור הטיעונים והחומר שבפני, אני מחליט שדינו של הערעור להידחות. אסביר את הדברים תוך התייחסות לטיעוני המערער.

אומר כפתיח שלא מצאתי שגיאה בפסק דינו של בית משפט קמא. אני מסכים עם דבריו שהמקום שבו חנה הרכב עונה על ההגדרה של מדרכה שכן המקום מצוי בצד כביש, הוא אינו מיועד לכלי רכב אלא על פי הגדרת המונח מדרכה שבתקנה 1 לתקנות התעבורה, הוא אכן מיועד להולכי רגל. לפני פירוט אומר בתמצית שמסקנתו של בית משפט קמא, כמו גם שתהיה מסקנתי בהמשך, תואמת את הממצאים בשטח, היינו הכל לפי התמונות שהגיש המערער בעצמו (ראה סימון של התמונות כמוצגים מ/1 עד מ/4).

ועתה אתייחס לטיעוני המערער העיקריים:

1.טוען המערער שהמקום שבו הוא חנה הוא רחוב סגולה, ברח' סגולה אין כביש, וכלשונו אין כביש גם בכל האיזור ואין שלט של חניה אסורה. הוא הראה את הכניסה של החניה ואיך שעומדות שם מכוניות (הדברים מובאים לא בציטוט אלא בקצירת האומר מתוך הפרוטוקול).

דינה של הטענה להידחות. מסתבר שישנם שני כבישים באיזור החניה. כביש אחד שאליו הפנה תשומת לב המערער ומופיע בתמונות מ/3 ומ/4. אותו כביש מוביל למעבר מרח' תרצה לרח' סגולה. המערער טען שזהו כביש שהמקום שבו חנה הרכב לא נמצא בצד לו ולכן ממילא אין מדובר במדרכה היכן שחנה (ראה בתמונות מ/3 ומ-4, כולל הכיתוב באדום על גבי התמונות, שהוא כיתוב של המערער).

ואולם הגדרת תקנה 1 לתקנות התעבורה מדברת על חלק מרוחבה של דרך שאיננו כביש, ולענייננו אותו חלק מצוי בצד כביש, ומיועד להולכי רגל. והנה מסתבר על פי התמונה מ/2, שליד המקום שבו חנה הרכב נשוא הערעור יש עמודים אשר בתמונה מ/2 מסומנים בעיגול. לאחר אותם עמודים יש המשך של אותו מקום – אותו מקום שהוא אכן מדרכה – ומיד בהמשך, אכן ישנו כביש. המערער טען שמדובר במרחק של למעלה מ-20 מטר ממקום החניה. ואולם לא המרחק קובע. הקובע היא המהות. כאשר ישנו כביש בהמשך של אותו שטח כפי שתיארתי לעיל, הרי אותו חלק שבו חנה הרכב נשוא הערעור, אותו חלק אכן מצוי בצד כביש. ממילא איפוא לגבי הטענה שאותו חלק של ההגדרה לא מתקיים, טענה זו דינה להידחות (אני מפנה לסימון האופקי בעט כחול ואיקס כחול בצידו שהוא סימון של המערער בדיון למיקום הכביש – כל זאת בתמונה מ/2).

2.טען המערער שיש הבדל בריצוף של שתי המדרכות. הפנה תשומת ליבי המערער בתמונה מ/2 שיש מדרכה שצמודה לרח' תרצה ויש את המקום שבו חנה. הוא הפנה תשומת ליבי לשוני בריצוף ובגוון וממילא לטענתו על כך שזו מדרכה והיכן שהרכב חנה זו לא מדרכה.

דינה של הטענה להידחות. מובן שלא הריצוף ולא הצבע הם שקובעים. המהות קובעת. הממצאים בשטח ביחס להגדרת התקנה הם שקובעים. כפי שאמרתי, מדובר אכן בחלק מרוחב של דרך, כפי שרואים בתמונות מ/1 ומ2 חלק זה אינו כביש, והחלק הזה מצוי בצד כביש כפי שפירטתי.

3.טען המערער שבתמונה מ/2 רואים מכולה והוא טען בהתאם לכך שבשביל להוציא את רכב האשפה נכנס רכב לחניה ומוציא את המכולה החוצה. זה מוכיח שזהו שטח של חניה של מכוניות שנכנסות. כיוון המערער את דבריו לכך שאכן מדובר במקום חניה לגיטימי.

דינה של הטענה להידחות: ראשית, המערער דיבר על אופן הוצאת המכולה בכניסה למקום הזה ויציאה ממנו של הרכב שמוציא את המכולה, וזאת על פי דבריו שלו. אני לא אקבע ממצא על פי דבריו. שנית והעיקר, בכך שרכב נכנס למקום להוציא מכולה בשירות לאזרח נקודתי, בנתיב נקודתי, לא שולל את היות אותו חלק מרוחב הדרך היינו מאותו מקום, לא שולל את היותו מדרכה. הרי גם בצילום עצמו מ/2 רואים שהמכולה של האשמה נמצאת בצד, וממילא אין בה כדי להגדיר את מלוא השטח. מה גם שהשטח כשלעצמו כאמור בסעיף 1 לעיל, עונה על הגדרת מדרכה.

4.טען המערער לגבי חניית מכוניות אחרות באותו מקום. טענתו זו התחלקה לשני טענות משנה: טענה אחת הייתה שעצם חניית מכוניות אחרות במקום מלמדת על שימוש במקום, כך ניתן היה להבין מדבריו. טענתו השנייה הייתה שלמכוניות אחרות במקום לא נרשמו דוחות.

אתייחס בתחילה לטענתו הראשונה. דינה של הטענה להידחות. בתשובה לשאלתי אמר לי המערער שהיכן שהוא חנה יש בתי מגורים מסביב ובקומה הראשונה ישנם עסקים. גם בנקודה זו אני מקבל את דברי ב"כ המשיבה. בצדק אמרה ב"כ המשיבה שמה שחשוב הוא המבחן העיקרי היינו מקום שמיועד להולכי רגל ולא לכלי רכב. בעיני מובן מאליו שכאשר יש בתי מגורים מסביב ועסקים למטה, הרי מדובר במדרכה ולא בכביש. לא משום שלא ייתכן שיש שם כביש, אלא מבחינת הייעוד של המקום. על פי ההגדרה של תקנה 1 מדרכה הוא מקום שמיועד להולכי רגל וזהו חלק מההגדרה. לפי תיאורו של המערער את מה שיש במקום, ניתן להניח שאכן הוא מיועד להולכי רגל. אני רואה להדגיש: בחלקים מסויימים של הדיון המערער סיפר לי על עובדות מהמקום. אני קיבלתי את דבריו כמו שהם. לא ביקשתי שהוא יביא הוכחה לכך בין בכתובים ובין בצילום נוסף ובין בתצהיר. קיבלתי את דבריו כמו שהם. כל זאת על מנת לייעל את הדיון ומתוך אמון בו. גם לצורך סעיף זה אני סומך את מסקנתי על דבריו שלו.

טענת משנה נוספת שטען המערער הוא לגבי דוחות למכוניות אחרות שחנו במקום. טען המערער שלא נערכו דוחות כאלה אלא רק לרכב שלו. הואכתב ביום 7/1/2010 מכתב למנהלת השירות לפניות הציבור, ואמר בו בין השאר שאם יוכח לו שאכן בוצעו דוחות למכוניות כלשהן בתאריך עריכת הדוח, הרי שהוא יתנצל וישלם כל קנס שיוטל עליו. סיפר לי המערער שהוא קיבל תשובה שמטעמים של צנעת הפרט לא פורטו לו דוחות שנעשו. המערער הלין בפני על כך.

דינה של הטענה להידחות. אני לא סבור שעל העירייה לשלוח למערער דוחות לגבי מכוניות שנעשו אם נעשו. אני לא סבור שטיעון העירייה של פגיעה בצנעת הפרט הוא משולל יסוד. אני מעלה בדעתי כיצד היה מגיב המערער לו העירייה הייתה שולחת למאן דהו את פרטי רכבו ואינדיקציה לכך שנעשה לו דוח ביום מסויים, בשעה מסויימת במקום מסויים. ומעבר לכך: שוב על בסיס דברי המערער עצמו, נמצאתי למד, שהוא לא קיבל תשובה שלא נערכו דוחות למכוניות אחרות, אלא שלא מוסרים לו את המידע. לא ראיתי מכתב אך כך הבנתי מהמערער. כלומר, בבסיסו של העניין אנו לא יודעים אם נערכו דוחות למכוניות כלשהן בתאריך עריכת הדוח. ממילא הבסיס לטיעון איננו כזה אשר מאפשר קבלת הטענה.

5.טען המערער והראה לי צילום על כך שברח' תרצה להבדיל מסגולה היכן שהוא חנה הוצב בשנת 2009 שלט האוסר חניה. המערער ביקש ממני ללמוד על כך שהנה, רק בשנת 2009 אסרו את החניה.

דינה של הטענה להידחות. ראשית, הרי בכל טיעונו המערער סמך על כך שבענייננו מדובר ברח' סגולה ולא תרצה. גם בצילום שהראה לי המערער בדיון אכן כדבריו מדובר ברח' תרצה ולא סגולה. ממילא אין להקיש ממקום למקום. שנית ובעיקר – צדקה ב"כ המשיבה כאשר אמרה שאין צורך להציב שלט על מה שבתקנות נאסר לחניה. מדרכה היא מדרכה באשר היא. אין זה עולה על הדעת שבכל מקום שלא יהיה תמרור שאסור לחנות, ממילא יהיה הדבר כאילו שאין זה חניה. ממש לא.

על פי הגדרת המחוקק, נקבע במפורש מהי מדרכה, והמקום שבו חניה המערער, הרכב נשוא הערעור עונה על הרכיבים של אותה הגדרה. אין צורך בתמרור לשם כך.

6.טען המערער גם בערעור וגם בעל פה, שלחלופין הוא מבקש להחזיר את התיק לבית משפט שלום על מנת שיערוך ביקור במקום ויתרשם מהמצב בשטח, או ימנה אדם ניטרלי שידווח על המצב בשטח או שבית משפט שלום יעשה זאת.

דינה של הטענה להידחות. הבסיס לדיון בפני היה כל כולו עובדות מוסכמות: הוגשו לי תמונות בהסכמה. נערכה בפני פרשנות של התמונות מוסכמת, היינו הראו לי באופן מוסכם היכן חנה המערער. אני מפנה לתמונה מ/2. הראו לי באופן מוסכם על גבי התמונה, המערער בהסכמת ב"כ המשיבה את המשך המדרכה אך מעבר לעמודים הקטנים וכ-20 מטר לאחר מכן כביש. שוב, לא הייתה מחלוקת על פירוש זה של התמונה. המערער הראה לי בהסכמה תמונות מ/3 ומ/4 אשר לטענתו איננו בצד אותה מדרכה רלוונטית. ב"כ המשיבה לא חלקה על כך ואולם הפנתה תשומת לב לכביש שכן קיים בצד אותה מדרכה על פי התמונה מ/2. המערער הראה לי בהסכמה מכתב מיום 7/1/2010. כלומר, לעובדות המרכזיות הדורשות הכרעה, אין צורך במומחה, אין צורך בביקור במקום, ולמעשה אפשר להכריע על פי כל המידע המפורט שהמערער עצמו מסר. וכאמור: לא רק מסר אלא סמכתי את פסק דיני על העובדות שהוא הציג בפני ללא עוררין.