בקינגהם פאלאס תעשיות טקסטיל בע"מ נ' מדינת ישראל ועדת הזכאות מכח חוק יישום תוכנית

החלטה

       מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא (ו"ע 18091-02-12, כב' השופטת אנה שניידר), מיום 6.5.2012 (להלן – "ההחלטה") לפיה נדחתה בקשת המבקשת להארכת המועד להגשת ערעור על החלטת ועדת הזכאות לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות, תשס"ה-2005 (להלן – חוק ההתנתקות) מיום 7.5.2007.

רקע עובדתי ודיוני

המבקשת הפעילה מתפרה באזור התעשייה ארז בין השנים 2004-2002, עת נדרשה להפסיק את פעילותה נוכח "תכנית ההתנתקות" . המבקשת פנתה למשיבה בבקשה לקבלת פיצוי על פי חוק ההתנתקות. על פי הנטען קיבלה המשיבה, בהחלטה מיום 7.5.2007, את מרבית טענות המבקשת. יחד עם זאת, לטענת המבקשת, נפלה טעות בהחלטת המשיבה בדבר גובה הפיצוי. המבקשת קיבלה תשלום נוסף בהחלטת הועדה המיוחדת שהוקמה על פי החוק ואולם לטענתה זכאית לפיצוי נוסף בסך של 268,040 ₪. בנסיבות אלו, הוגש ערעור על החלטת המשיבה לבית משפט קמא. משחלף המועד להגשת הערעור (בין אם המועד הקובע למניין הימים הינו 24.9.2008, כדעת המבקשת ובין אם 7.5.2007, כדעת המשיבה כעולה מתגובתה בבית המשפט, שם), הוגשה בקשה להארכת המועד. בית משפט קמא דחה את הבקשה לאחר שקיבל את תגובת המשיבה ותשובת המבקשת, בהחלטה קצרה ותמציתית לפיה "...אין מקום במקרה דנן להארכת מועד להגשת הערעור, ועל כן הבקשה נדחית".

על החלטה זו הוגשה הבקשה לרשות ערעור.

בבקשתה לפניי, טוענת המבקשת כי הייתה מיוצגת בהליכים לפניי המשיבה, על ידי רו"ח ולא על ידי עורך דין. לאחר קבלת החלטת המשיבה, שכרה שירותיו של עו"ד אשר לא הגיש ערעור במועד ואף לא הגיש בקשה למתן ארכה להגשת ערעור. לאור חוסר שביעות רצונה מטיפולו של עורך הדין בעניינה, העבירה את הטיפול בתיק לעו"ד אחר, אשר גילה "טעות קריטית" בהחלטת המשיבה וכן מצא כי לא הוגש ערעור עקב טעות זו. לנכוח טעות זו, נגרם למבקשת חסרון כיס בסך 268,040 ₪ ואף נוצר מצב בו לא שילמה חובותיה לבעלי מקצוע. עוד נטען כי סיכויי הערעור טובים.

בתגובתה לבקשה להארכת המועד בבית משפט קמא, טענה המשיבה כי המבקשת לא הצביעה על כל טעם מיוחד להגשת הערעור כחמש שנים לאחר החלטת ועדת הזכאות ואף בחינת הערעור גופו, מעלה כי סיכוייו קלושים.

לטענת המבקשת יש לבטל את ההחלטה בשל הפרת חובת ההנמקה, שכן מדובר בהחלטה רגישה וחשובה ביותר הן לאור טעמי הבקשה להארכת המועד והן לאור הרקע להליך מושא הבקשה. אשר לטעמים למתן ארכה וסיכויי הערעור, חוזרת המבקשת על טענותיה כפי שהובאו בבקשתה בבית המשפט קמא.

דיון והכרעה

אחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, ההליך בבית משפט קמא וההחלטה, הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות וזאת מבלי להיזקק לתשובת המשיבה.

בטרם נידרש לבקשה לגופה יש מקום להתייחס לטענת המבקשת, אשר פורטה בהרחבה, לפיה בית המשפט קמא לא נימק את החלטתו, במיוחד על רקע "תכנית ההתנתקות", המצדיקה הנמקה של ממש ודי בכך בכדי להוות עילה לביטול ההחלטה.

אכן נכון, ההנמקה היא חלק מהותי ובלתי נפרד מפסק הדין, אשר נועדה לסייע לשופט לבחון את טענות הצדדים ולגבש את החלטתו, לאפשר לצדדים להבין את היסודות עליהם עומד פסק הדין וכן לאפשר לבית המשפט שלערעור לבקר את פסק הדין (רע"א 9294/09 חיים חן נ' בנק הפועלים, 25.3.2010). בענייננו, ההחלטה לאקונית, חסרה ואינה מנומקת ומוטב היה לו בית המשפט היה מפרט את טעמיה. עם זאת, ניתן להבין ממכלול נסיבות העניין את אשר עמד ביסוד החלטת בית המשפט לפסוק כפי שפסק (רע"א 9698/11 בנימין עג'מי נ' מדינת ישראל – מנהל מקרקעי ישראל, 10.1.2012). יחד עם זאת, הכרעה קצרה אין בה, כלשעצמה, כדי להצדיק מתן רשות ערעור, שכן מדובר בשיקול אחד מיני רבים ואין בו לבדו כדי להקים עילה מספקת להיעתר לבקשה (רע"א 8228/08 סגל נ' יחזקאל קורן ובניו בע"מ, 25.1.2009; רע"א 4258/07 בנק אוצר החייל – סניף חיפה נ' אלקבץ, 5.12.2007). ומכאן לבקשה לגופה.

על פי הקבוע בסעיף 17(א) לחוק יישום ההתנתקות, תשס"ה-2005 (להלן – חוק ההתנתקות) רשאי תובע לערער על החלטת ועדת הזכאות, לבית משפט השלום בירושלים, בתוך 45 יום מיום שההחלטה נשלחה אליו (ודוק, שלא כפי שנטען, השגה על החלטת הועדה המיוחדת יש להגיש, על פי הקבוע בסעיף 137(ד) לחוק ההתנתקות, לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים ולא לבית משפט השלום). תקנה 3 לתקנות יישום תכנית ההתנתקות (סדרי דין בערעור לפי החוק) תשס"ה – 2005, ( להלן – תקנות ההתנתקות) מורה, כי מערער המבקש להאריך את המועד להגשת ערעור, "יגיש לבית המשפט בקשה על כך בכתב ובית המשפט רשאי להאריכו מטעמים מיוחדים שיירשמו". נדמה כי לצורך הכרעה בשאלת קיומם של "טעמים מיוחדים" יש לפנות אל הפרשנות שניתנה בפסיקה לתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לפיה "...נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים", על פי בקשת צד מעוניין והנטל על המבקש להוכיח קיומו של "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת ההליך.

כידוע, המבחן של "טעם מיוחד" נועד לאזן כראוי בין האינטרסים של מבקש הארכה, למיצוי זכותו להשיג על פסק דין או החלטה שניתנה בעניינו, וכן להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין אינטרס המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכות ההליכים וכן לחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית. קיומו של "טעם מיוחד" נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. בהקשר זה יש לשקול, בין היתר, את משך האיחור (ככל שמשך האיחור משמעותי יותר, כך נדרש טעם כבד יותר להצדקת האיחור). עוד יש לשקול את מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור. ככלל, "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד הוא טעם שאינו מצוי בשליטתו או בתחום ציפייתו הסבירה של מבקש הארכה.

זאת ועוד, הלכה פסוקה היא כי תקלה במישור היחסים עם עורך דין איננה טעם מיוחד להארכת מועד (ראה: בש"א 2760/09 אספדי נ' רקוש, 16.4.2009, בש"א 7364/05 כהן נ' דגן, 25.8.2005; ב"ש 600/86 שינפלד נ' כורים בע"מ, 22.10.1986). בענייננו, כל שנטען, לעניין האיחור הממושך, באופן כללי וסתמי, הוא כי המבקשת שכרה שירותיו של עורך דין אשר ייצגה מול המשיבה, וזה לא הגיש את הערעור במועד ולא הגיש בקשה להארכת מועד.

טענות אלה הינן, על פי טיבן, במתחם היחסים שבין המבקשת לב"כ ואין בהם, לבדם, להקים עילה מספקת וטעם מיוחד להארכת המועד, המצדיק איחור כבד של חמש שנים בהגשת הבקשה, שכן טענה זו "...אינה מהווה נסיבה המצויה מחוץ לשליטתו של בעל דין ולפיכך אין בה כדי להקים טעם מיוחד בהתאם להלכה הפסוקה" (בש"א 9228/10 גד אבידן נכה צהל נ' מינהל מקרקעי ישראל, 27.4.2011).

בנוסף, שיקול אשר לו משקל נכבד אם ליתן ארכה, הוא אינטרס המשיבה לסופיות הדיון ומנגד, סיכויו של המבקש בהליך וביניהם מתקיים יחס הפוך. ככל שסיכויי ההליך נמוכים יותר, כך יכולתו של בעל הדין שכנגד להסתמך על פסק הדין של הערכאה הדיונית גדולים יותר (בש"מ 6229/11 שפרה דון-יחא נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה חיפה, 10.1.2012, פסקה 12), שהרי "... ככל שסיכויי ההליך לגופו חלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעלי הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן ארכה להגשתו". (בש"א 5636/06 נפתלי שר נ' שלומי גפן, 23.8.2006).

לשון אחר, יש לשקול את מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על פסק הדין, וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך (בע"מ 2205/09 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה 22.4. 2009 ). בענייננו, כאמור, הבקשה הוגשה באיחור ניכר של חמש שנים ומכך קל לקבוע כי התגבש אצל המשיב אינטרס לסופיות הדיון. זאת ועוד, בחינת טענות המבקשת לגופן מעלות כי סיכויי הערעור אינם נחזים להיות גבוהים במיוחד.

בשולי הדברים ולמעלה מהצורך יוער כי לא מצאתי באזכור אליו הפנתה המבקשת (ו"ע (י-ם) 188/08 עסיס אסף נ' מדינת ישראל, 23.2.2009), כדי לשנות מהחלטתי, בין היתר מהטעם שהנסיבות המיוחדות שנדונו שם אינן דומות לענייננו.