בפ"ת 3760-07-16 מדינת ישראל נ' גולברי

לפני בקשה לפסול את רישיונו של המשיב עד גמר בירור הדין בעניינו.

1.נגד המשיב נרשמה הזמנה לדין בה יוחסה לו עבירה של נהיגה במהירות 156 קמ"ש בדרך שאינה עירונית בה הותרה מהירות מרבית של עד 90 קמ"ש.

2.המבקשת טוענת כי מהמשך נהיגתו של המשיב נשקפת מסוכנות למשתמשים בדרך כעולה מנסיבות האירוע ומעברו התעבורתי של המשיב הנוהג משנת 1986 ולחובתו 5 הרשעות קודמות בעבירות דומות, כאשר בגין אחת מן ההרשעות כבר נפסל רישיונו (בה"ק 8 מיום 20.8.08 בגינה נפסל רישיונו של המשיב ל- 30 יום). המבקשת טוענת כי למרות הישנות העבירה, לא הפנים המשיב את המסוכנות בהתנהגותו והוא חזר עליה, לכאורה, גם במקרה זה ועל כן מוצדק להורות על פסילת רישיון נהיגתו עד גמר בירור הדין.

3.ב"כ המשיב אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה בנוגע לתקינות המכשיר. טענותיו מתמקדות באופן האכיפה (מספר הנתיבים בכביש הרלוונטי וקיומו של קשר עין רצוף). טענות אלה אינן מתבססות על כרסום בחומר הראיות שבידי המבקשת אלא על חוות דעת מומחה שהזמין המשיב. עוד נטען כי העבירה הדומה האחרונה אותה עבר המשיב נעברה לפני כשש שנים ואף היא מסוג "ברירת משפט" ואיננה הזמנה לדין. הדבר מצביע על היעדר מסוכנות המצדיקה להיעתר לבקשה.

דיון והכרעה

4.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים החלטתי לדחות את הבקשה.

5.אין חולק כי קיימות בתיק ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המשיב. ב"כ המשיב אינו חולק על קיומן של ראיות לכאורה ביחס לתקינות מכשיר האכיפה וכאמור הוא ממקד את טענותיו בתקינות הליך האכיפה (ובעיקר בקשר לקיומו של קשר עין רצוף ומספר הנתיבים) וזאת על בסיס חוות דעת מוזמנת מטעם המשיב. אני סבור כי אין בכוחה של חוות דעת מוזמנת זו כדי לערער את המסקנה בדבר קיומן של ראיות לכאורה גם בנוגע לתקינות הליך האכיפה. על מנת להבין זאת יש לשוב למושכלות היסוד בדבר קיום "ראיות לכאורה". מוקד הבחינה בשלב זה הוא בראיות שבידי המבקשת בלבד. אם יש בראיות אלה פוטנציאל שיהיה בכוחו להוכיח, לאחר עיבוד, את אשמת המשיב כי אז לפנינו ראיות לכאורה. בית המשפט העליון מציין בהקשר זה, לענייננו, כי " אין בקיומה של גרסה מכחישה של נאשם כדי לשלול מניה וביה את המסקנה שקיימות ראיות לכאורה בדבר אשמתו אף שתמיד קיימת האפשרות שבסוף המשפט הפלילי ייתן בית-המשפט אמון בגרסתו של הנאשם ויזכה אותו בשל כך. זהו אחד ההבדלים העיקריים בין בחינת הראיות לצורך הליך המעצר לבין בחינת הראיות במשפט גופו" (בש"פ 11271/03‏ מדינת ישראל נ' אלפרון, פ''ד נח(2) 406 (2003)). אשר על כן, ומבלי לנקוט עמדה ביחס לראיות המשיב בשלב זה, נראה כי אין בראיות אלה כדי לקעקע את המסקנה בדבר קיום ראיות לכאורה להוכחת אשמתו.

6.נהיגה במהירות העולה ב- 56 קמ"ש מן המהירות המותרת בקטע הדרך הרלוונטית היא מסוכנת ויש בה כדי לסכן לא רק את המשיב עצמו אלא גם את יתר המשתמשים בדרך. בנוסף, מתגובת המשיב עולה לכאורה כי המשיב הסביר את ביצוע העבירה המיוחסת לו, לכאורה, בקיומה של "תקופה בעייתית". החשש בעניין זה הוא ברור. אם כל אימת שהמשיב יקלע לתקופה "בעייתית" בחייו יהיה יסוד לחשוש לשלומם וביטחונם של משתמשי הדרך, נכון יהיה לפסול את רישיונו עד גמר בירור הדין ולא להותיר את ביטחונם ושלומם של המשתמשים בדרך כבני ערובה עד אשר ישיב המשיב את חייו למסלולם.

7.עם זאת, ובסופו של יום, לא מצאתי להיעתר לבקשה. המשיב נוהג משנת 1986. לחובתו, כפי שציין ב"כ המבקשת, 5 הרשעות בעבירות דומות, ואולם – וזהו העיקר – רק אחת מבין 5 ההרשעות היא מסוג "הזמנה לדין". היתר הן מסוג "ברירת משפט" הינו עבירות דומות אשר מבלי להקל בהן ראש מצויות ברף מסוכנות וחומרה נמוך פי כמה מזו נשוא דיון זה. הרשעתו האחרונה של המשיב בעבירה דומה הייתה בשנת 2010 היינו לפני כשש שנים. בהתחשב בכך שההרשעה בגינה נפסל לנהיגה הייתה לפני כשמונה שנים ומאז לא שב המשיב לסורו ולא עבר עבירות מהירות ברף חומרה דומה לזה שהודגם לכאורה במקרה זה מחליש את הסיכון הנשקף מהמשך נהיגתו לציבור המשתמשים בדרך ומחזק את ההערכה כי מדובר במעידה שאינה משקפת, ככלל, את אופן הנהיגה שלו. בהתחשב בכל זאת ובכך שהמשיב ריצה כבר כ-40 ימי פסילת רישיון ויש להניח כי הפנים את לקחו, אני סבור כי די בכך ואין צורך בפסילת רישיון הנהיגה שלו עד גמר בירור הדין.

8.לאור כל האמור הבקשה נדחית.