בפניי בקשה להורות על ביטול הודעת איסור שימוש ברכב, שניתנה על ידי קצין משטרה, לאחר שנהג הרכב, עובד החברה, נתפס נוהג ברכב, כשהוא לכאורה שיכור.
עיינתי בחומר הראיות, ומצאתי כי קיימות ראיות לכאורה, המבססות היטב את האישום המיוחס לנהג הרכב. בתיק דוחות של השוטרים המתעדים את האירוע. בדיקת מאפיינים המצביעה על כך שהתנהגותו של נהג הרכב הייתה רדומה, הנהג כשל במבחני המאפיינים, התנדנד במבחן העמידה, לא הצמיד עקב לאגודל במבחן ההליכה על הקו והתנדנד, השתמש ביד הלא נכונה במבחן הבאת האצבע לאף. ההתרשמות הכללית של עורך המבדקים הייתה כי הנהג נתון תחת השפעה בינונית של אלכוהול.
כמו כן, בתיק בדיקה במכשיר ינשוף, אשר מצביעה על ריכוז אלכוהול של 470 מק"ג. בנוסף, הנהג קשר את עצמו לעבירה, אישר ששתה בירה טרם הנהיגה.
בדיון בפניי, העיד מנהל החברה וציין כי הוא עורך בדיקות לנהגים, בודק אם יש להם רישיונות נהיגה תקפים, ומחייב אותם לנהוג לפי כללי וחוקי התנועה. מנהל החברה הציג לי את הצהרת נהג הרכב, לפיה הצהיר כי רישיונו בתוקף, והוא לא נפסל על ידי רשויות המדינה מלהחזיק ברישיון הנהיגה. כמו כן, ציין כי איננו צורך אלכוהול מעבר לכמות המוטלת על פי דין. במסמך נוסף, אשר נחזה להיות תצהיר, שנערך בפני קצין הבטיחות, הצהיר הנהג כי לא ינהג ברכב, באם הוא שיכור.
מנהל החברה הוסיף וציין כי מדובר ברכב חברה, המשמש את החברה לצורכי העסקים, ביצוע שינועים של משלוחים שונים, החל ממעטפות ועד לסחורה ומשטחים כבדים. השבתת הרכב גורמת נזק כבד לחברה.
לאחר שעיינתי במכלול החומר שבפניי, ושמעתי את עדותו של מנהל החברה, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש מקום לקצר את תקופת השבתת הרכב, אך אין מקום לבטלה.
אין צורך להכביר אודות העבירה של נהיגה בשכרות, נהגים שיכורים, המבצעים עבירה זו, תורמים מדי שנה, לסטטיסטיקה העגומה של תאונות הדרכים, בעיקר תאונות הדרכים הקשות. בית המשפט העליון חזר והדגיש כי על הערכאות הדיוניות לתרום את תרומתן, לביעור הנגע, הנהיגה בשכרות, על ידי אחיזה בכל האמצעים החוקיים הנתונים לבתי המשפט. לשם כך בדיוק, חוקק המחוקק את הסנקציות המנהליות הכוללות פסילה מיידית של רישיון נהיגה, של נהג החשוד בעבירות חמורות, כגון, נהיגה בשכרות, וכן, את הסנקציה המנהלית, המאפשרת לקצין משטרה, להשבית רכב שבו נהג שיכור, על אתר. המחוקק לקח בחשבון את העובדה שהשבתת הרכב תפגע בבעל הרכב, אשר לא נכח באירוע אלא רק מסר את מפתחות הרכב לנהג, ולמרות זאת, העדיף המחוקק את ההגנה על שלום הציבור, על פני הפגיעה בקניינו של הפרט (בעל הרכב), מתוך מגמה להדביר את תאונות הדרכים הנגרמות בין היתר, על ידי נהגים שיכורים, אשר מסכנים מדעת את הציבור.
בפסיקה נקבע, כי קיימת חובת זהירות גבוהה מצד בעל רכב, שעה שהוא מוסר את מפתחות הרכב לנהג. הוא לא פוטר את עצמו מאחריות בהבל פיו, ובאמירה כללית כי הנהג פעל בניגוד להוראותיו או שלא על דעתו, אלא עליו "לעשות ככל יכולתו" למנוע את העבירה (סעיף 57ב' (ב) (2) לפקודת התעבורה; בש"פ 1286/11 אמברם נ' מדינת ישראל).
הדברים הם מקל וחומר, כאשר מדובר בבעל חברה, אשר מעסיק נהגים רבים, ומחזיק ברכבים רבים. מבעל חברה כזה, מצופה כי יערוך תדריכים מסודרים, מדי שנה, יפעיל קצין בטיחות, אשר ירענן את הוראות החוק והנהלים בפני הנהגים, יבחן את מצב רישיון הנהיגה של הנהגים שלו מדי שנה, ובכל הנוגע לעבירות מהסוג קא עסקינן, ישנן בפני הנהגים, את האיסור המוחלט לעבור עבירות אלה, והאיסור לצרוך אלכוהול לפני נהיגה. על התדריכים וההנחיות הללו, להיות מתועדים.
במקרה דנן, מנהל החברה, החל להעסיק את הנהג החשוד בנהיגה בשכרות, בתחילת 2009. אכן, באותו מועד, החתים אותו על המסמכים שהציג בפני בית המשפט, בהם הצהרה של הנהג, כי הוא לא נפסל מנהיגה, וכן על מסמך הנחזה להיות תצהיר (ואיננו כזה על פי פקודת הראיות), שנחתם בפני קצין הבטיחות של החברה, אשר איננו עו"ד. מסמכים אלה, נחתמו לפני שנים רבות, בתחילת העסקת הנהג, ואינם משקפים תדריכים מסודרים, ואזהרה שהושמעה בפני הנהג, עובר לשימוש האסור ברכב.