בפ"מ 1335-01-16 לוי נ' מדינת ישראל

לפני בקשה לביטול פסילה מנהלית.

1.למבקש נרשמה הזמנה לדין בגין עבירה של נהיגת רכב בשכרות. בד בבד, נערך למבקש שימוע שבסופו נפסל לנהיגה ל-30 יום על ידי קצין משטרה. המבקש לא משלים עם החלטת הקצין ועותר לבטל את הפסילה על יסוד הטעמים הבאים: ראשית, נטען לפגמים בחומר הראיות: המבקש צלח את דוח המאפיינים ללא דופי בכל זאת, ללא כל נימוק, העריך השוטר כי המבקש מצוי בדרגת שכרות "בינונית". כמו כן, אין בחומר החקירה אזכור לשעת סיום האירוע ולמקום בו שוחרר המבקש. אין גם אזכור לשמות שוטרים שהיו בעת שהמבקש עוכב. טענה נוספת, היא כי למבקש נסיבות אישיות ומשפחתיות קשות והפסילה המנהלית תחריף את מצבו של המבקש ומצבם של התלויים בו מקרב בני משפחתו. עברו התעבורתי של המבקש, הנוהג משנת 99, אינו מכביד ביחס ל-16 שנות נהיגה.

2.המשיבה מתנגדת לבקשה.

דיון והכרעה

3.וזה יהיה הילוכו של הדיון: תחילה אבחן אם קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש ואם נכונה המסקנה כי בשים לב לנסיבות ביצוע העבירה ועברו התעבורתי, המבקש אכן נהג מסוכן שהרחקתו מן הכביש למשך 30 יום מוצדקת. לאחר מכן אדון בשאלת משקלן היחסי של נסיבותיו האישיות של המבקש על תקופת הפסילה.

4.אין חולק כי מבחן המאפיינים שנערך למבקש היה תקין. אין חולק כי התרשמותו של עורך המבחן הייתה כי המבקש מצוי תחת השפעת אלכוהול "בינונית" ללא נימוק כיצד הגיע להערכה זו. עם זאת, מכיוון שלא הועלתה, לעת עתה, כל טענה ביחס לתוצאות מבחן הנשיפה שהעלה כי המבקש נוהג כשבגופו ריכוז אלכוהול של 505 מ"ג לליטר אוויר נשוף, כי אז אין בקיומם של מבחני ביצוע תקינים כדי לשלול את המסקנה כי המבקש היה שיכור בעת שנהג וזאת על סמך הבדיקה המדעית. לכל היותר, עשויה קבלת טענה זו להוות שיקול לקולא בשיקולי הענישה שאין מקומם בשלב זה של הדיון ( השווה: עפ"ת 35485-06-14 גל בר נ' מדינת ישראל). לטעמי, אי ציון המקום והזמן המדויקים בהם תם האירוע והמבקש שוחרר אינם מכרסמים או פוגמים בעוצמת הראיות לכאורה הנדרשות לביסוס הרשעתו בדין של המבקש. גם אי ציון דבר קיומם של שוטרים אחרים שנכחו, אם נכחו, במעמד עיכובו של המבקש אינו מהווה פגם היורד לשורשו של עניין, וודאי לא בשלב זה של הדיון. על כן ניתן לסכם ולומר כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש. אין חולק כי העבירה של נהיגת רכב בשכרות וודאי בריכוז אלכוהול גבוה יחסית של 505 מ"ג לליטר אוויר נשוף, היא חמורה. המבקש נוהג משנת 99 וצבר 26 הרשעות. עם זאת, אין לחובתו עבירה דומה ובעשר השנים האחרונות לא צבר עבירות משמעותיות ועל כן ניתן לומר כי עברו תקין יחסית לוותק הנהיגה. אדגיש, כי עד כה, לא מצאתי עילה לשנות מצו הפסילה המנהלית שכן תקופת הפסילה בת 30 יום היא תקופה קצובה ומידתית המשקללת לטעמי את חומרת העבירה בנסיבותיה ואת עברו של המבקש כאמור.

5.השיקול המטה את הכף, לטעמי באופן לא דרמטי, לקולא הוא קיומן של נסיבות אישיות ומשפחתיות קשות למבקש. מפאת צנעת הפרט לא אחזור על כל הנתונים בהקשר זה אולם אוכל לומר כי התרשמתי שכל יום פסילה עשוי לגרור אחריו פגיעה קשה ביותר המבקש ומשפחתו התלויה בו. אמנם, ניתן להעלות טיעון נגדי לפיו אם רחמיו של המבקש לא נכמרו על משפחתו והתלויים בו לפני שהחליט לאחוז בהגה כשהוא שיכור, מה לו כי יבקש רחמים מבית המשפט? טיעון נוסף בהקשר דומה הוא כי באיזון בין האינטרס האישי והמשפחתי של המבקש לבין האינטרס הציבורי, ידו של האחרון על העליונה. חרף כל האמור, החלטתי לתת משקל מסוים לטענה זו והגם שלשיטתי לא נפל כל פגם בהחלטת הקצין הפוסל, החלטתי להתערב בהחלטה ולקצר את הפסילה מ-30 יום ל – 20 יום בהתחשב בנסיבותיהם של אלה התלויים במבקש.

6.סוף דבר: אני מקצר את תקופת הפסילה המנהלית ל- 20 יום.

המזכירות תעביר עותק החלטה זו לצדדים.