1.בפני בקשה לפי סעיף 57ב לפקודת התעבורה להורות על ביטולה של הודעת איסור שימוש מנהלי ברכב מספר 5209476 (להלן: "הרכב") שניתנה ביום 29.1.16 על הרכב שבבעלותו של המבקש בו נהג בנו של המבקש (להלן: "הנהג") על פי החשד כשהוא שיכור.
2.כמות האלכוהול שהתגלתה בגופו של הנהג, כפי שעולה מחומר הראיות שמונח בפני, היא 320 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד של אוויר נשוף.
3.המבקש טען כי בניגוד לאמור בבקשתו המקורית, בנו ביקש ממנו רשות לקחת את הרכב והוא הסכים. טען כי בנו נתפס נוהג כאשר רמת האלכוהול בגופו אינה גבוהה. טען כי קצין המשטרה ביצע את השימוע לנהג ולא למבקש והחליט על איסור השימוש ברכב מבלי ידיעתו של המבקש. טען כי הוא נכה לצמיתות, בעל 100% אובדן כושר עבודה וכי הוא מתקשה מאד להתנייד ללא רכבו. טען כי אין רכב נוסף למשפחה וכי לאשתו אף אין רישיון נהיגה.
4.ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה. טענה כי יש ראיות לכאורה לביצוע העבירה המיוחסת לנהג ועל כן אין מקום לבטל את הודעת איסור השימוש המנהלי ברכב. טענה כי המבקש אמנם חזר בו מהטענה כי הרכב נלקח ללא הסכמתו אך המבקש לא טען כי הזהיר את הנהג בטרם ינהג ברכב לבל יעשה זאת כשהוא שיכור. הוסיפה כי הרכב לא מוגדר כרכב נכה וכי בבעלותו של הנהג רכב מסוג דיהטסו, מ.ר. 8226116. הפנתה לפסיקה וטענה כי המבקש לא עומד בקריטריונים שנקבעו בה ולפיכך יש לדחות הבקשה.
המבקש השיב לטענות ב"כ המאשימה וטען כי בפועל אין לבנו רכב נוסף וכי הרכב לגביו טענה ב"כ המשיבה כי הוא רכב נוסף הוא למעשה רכב אשר הורד מהכביש.
5.לאחר שעיינתי בחומר החקירה שהונח בפני אני סבורה כי קיימות בשלב זה ראיות לכאורה לכך שהנהג נהג ברכב כשהוא שיכור. הכוונה בין היתר לדוחות הפעולה, לפלטי הנשיפה, לדין וחשבון על בדיקת שיכרות באמצעות ינשוף, להודאתו של הנהג כי שתה כוס וחצי של בירה בטרם נהג ויתר הראיות בתיק.
6.אין חולק כי הנהג נהג בהסכמת המבקש וכאשר רכב המבקש היה ברשותו כדין. הנהג הוא בנו של המבקש ומכאן שהזיקה בין הנהג לבין בעל הרכב היא זיקה משפחתית קרובה. כמו כן, המבקש לא טען כי הזהיר את הנהג לבל ינהג בשכרות ולפיכך לא עומד בתנאי סעיף 57ב (ב) לפקודה.
7.עבירה של נהיגה בשכרות היא עבירה חמורה אשר תוצאותיה יכולות להיות הרות אסון הן לנהג עצמו והן למשתמשי הדרך האחרים ויש לעשות הכל כדי להרחיק נהגים מסוכנים כאלה מהכביש.
8.מעיון בגיליון הרשעותיו של הנהג עולה כי הנהג צבר לחובתו 5 הרשעות קודמות וללא עבר דומה. יחד עם זאת, המסוכנות הנובעת מהעבירה עצמה היא גבוהה ויש בה כדי לחזק את החשש לסכנה הנשקפת מהמשך נהיגתו של המבקש ועל כן קיים צורך בהשלמת "תקופת הצינון" כפי שנקבעה בחוק.
9.אין מחלוקת שההחלטה המנהלית גורמת ותגרום למבקש אי נוחות בהתנהלותו היומיומית, במיוחד לאור נכותו של המבקש, אלא שהמחוקק, באפשרו הסנקציה של איסור שימוש מנהלי ברכב גם כאשר מי שביצע את העבירה אינו הבעלים של הרכב, נתן דעתו על כך כי מעצם איסור השימוש המנהלי ברכב יכול ויפגעו אנשים נוספים מלבד מבצע העבירה ובכל זאת קבע הסדר זה לצורך הרתעה.
10. יצוין כי לא מצאתי פגם בשימוע שנערך למבקש, טענותיו של הנהג נשמעו ונרשמו ומעבר לכך אין חובה לערוך שימוע גם לבעלים של הרכב. בשים לב לחומרת העבירה מדובר בפגיעה מידתית ובהחלטה סבירה של הקצין.
11. העולה מכל האמור לעיל הוא כי לא מצאתי לנכון לבטל או לקצר את תקופת האיסור המנהלי לשימוש ברכב ומכאן שהחלטתי לדחות את הבקשה.
המזכירות תעביר עותק החלטתי זו לצדדים.
מודעת זכות ערעור.
ניתנה היום, כ"ח שבט תשע"ו, 07 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.
