המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:
א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (סגן הנשיאה י' שנלר, סגן הנשיאה ד"ר ק' ורדי והשופט ח' ברנר) מיום 29.6.15 בתיק עמ"ש 47113-11-12, בו נדחה ערעור המבקשות על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (השופטת ט' קופלמן-פרדו) מיום 12.10.12 בתיק ת"ע (ת"א) 105050/08. עניינו של ההליך בדחיית תביעתן של המבקשות לקבלת צו קיום ירושה של אמן, ובליבתו עזבונו של הסופר המנוח ד"ר מכס ברוד, "איש אשר רוח בו" (במדבר כ"ז, י"ח).
רקע והליכים קודמים
ב. שורשי הפרשה לפני קרוב למאה שנה, ודומה שלצד הנגלה יש בה גם לא מעט נסתר. בשנת 1924 נפטר פרנץ קפקא בפראג. נדמה כי אין צורך להכביר מלים על תרומתו של קפקא לתרבות העולם. מכס ברוד (1968-1884) – משפטן, סופר, פילוסוף, מחזאי ומלחין, יוצר חשוב בזכות עצמו ומזכה הרבים גם ביצירת הזולת, לרבות גילויו לרבים של יארוסלב האשק, מחבר "החייל האמיץ שוייק", ספר שקנה לו שם גדול בספרות המאה העשרים (ראו "אחרית דבר" מאת מתרגמי "החייל האמיץ שוייק" לעברית, רות בונדי וחיים איזק במהדורת תש"ם-1980, כרך ב', עמ' 668) – היה ידיד קרוב של קפקא, והשניים עמדו בקשרים עד מותו של קפקא בגיל 40 ממחלת השחפת. לתועלת הקוראים מן הדור "אשר לא ידע את יוסף" (שמות א', ח'), הנה קוים קצרים לתולדות מכס ברוד, על פי ערכו באנציקלופדיה העברית (כרך ט' (תשכ"ד) 476-475, מאת ידידו מפראג פליכס ולטש. איש בית הספרים הלאומי ומיקירי רוחו של ברוד וגם שותף לכתיבתו הציונית (ראו פסקה מ"ה להלן). ברוד, יליד פראג, ד"ר למשפטים, עבד שנים אחדות כפקיד ממשלת צ'כוסלובקיה. ולציונות התקרב בימי מלחמת העולם הראשונה והיה פעיל בציבור היהודי ובציונות. בתל-אביב, מאז עליתו, פעל כיועץ דרמטי של תיאטרון "הבימה". יצירתו המרובה כללה שירה וסיפורת (לרבות כ-20 רומנים), מחזות ומסות, ביוגרפיות, מאמרים וקומפוזיציות, והרעיון המרכזי בכתביו הוא שניות בין אמונה בעולם האלהי מזה והכרה בסבל וברוע, שהחתירה אל השלמות משמעה ביטול הניגודים ביניהם. זיקתו של ברוד לקפקא תועדה לא אחת; ראו, בין השאר, גוסטב יאנוך שיחות עם קפקא(תשמ"ז 1987), שעליו כתב ברוד (ראו פתח דבר למהדורה העברית, עמ' 8), כי ניתן להעריכו כ"זכרון – הדברים המפורט היחיד (הדגשה של מכס ברוד) של בן-דורו, לצד הביוגרפיה שלי על קפקא". ראו גם בהערות מאת א' אורס (הע' 2 בעמ' 86): "מכס ברוד פעל למען פרסום הבכורה של פרנץ קפקא ב-1912 בהמליצו על 'ההתבוננות' בפני הוצאת רוהוולט. קודם לכן שלח שני פרקי פרוזה קצרים לכתב העת 'היפריון' והם פורסמו בו. יצירתו של מכס ברוד 'דרכו של טיכו בראהא לאלהים' הופיעה ב-1916 בהוצאת קורט וולף ובה הקדשה, 'לחברי פרנץ קפקא'".
ג. במותו לא הותיר פרנץ קפקא צוואה, אולם במגירת שולחן הכתיבה שלו מצא ברוד שני פתקים בכתב ידו של קפקא, שנכתבו בתקופות שונות. בפתקים הורה קפקא לברוד לאסוף את כתביו ולשרפם. ברוד החליט שלא לנהוג לפי בקשת קפקא. הוא נימק את החלטתו בכך שכבר בעת שהביע קפקא בפניו בעל-פה את משאלתו האמורה, הודיע לו ברוד כי אין בכוונתו לקיימה, ועל כן, אם התכוון קפקא כי אכן יישרפו כתביו לאחר מותו, היה דואג למנות אדם אחר במקומו של ברוד. נימוק נוסף היה העובדה שקפקא עצמו פירסם מספר יצירות לאחר אותה הוראה שנתן בעל-פה לברוד, ומכך הסיק ברוד שקפקא לא התכוון כי יצירותיו יושמדו. לבסוף, בעיני ברוד עזבונו של קפקא הכיל את האוצרות המופלאים ביותר – גם בהשוואה לשאר יצירותיו, ולכן החליט שלא למלא אחר בקשתו של קפקא.
ד. כאמור, בשנת 1939 נמלטו ברוד ורעייתו מפראג הכבושה בידי הנאצים אל ארץ ישראל. בין מטלטליו של ברוד הייתה מזוודה ובה כתבי היד של קפקא. רעייתו של ברוד נפטרה בשנת 1942, ואחיו, ד"ר אוטו ברוד, ומשפחתו נספו בשואה. ברוד נותר ערירי. בארץ ישראל פגש ברוד את אילזה אסתר הופה (להלן הופה), אמה של המבקשת 1 וסבתן של המבקשות 2 ו-3. בשנת 1942 הפכה הופה למזכירתו האישית, ובין השניים שררו יחסי אמון וקרבה מיוחדים.
ה. במהלך השנים ביקש ברוד להעביר לבעלותה של הופה את כתבי קפקא שבידיו, או להורישם לה לאחר מותו. במכתב מיום 12.3.47 כתב לה את הדברים הבאים: "הנני מעניק לך בזאת במתנה ארבעה תיקי מסמכים של זכרונותיי מקפקא, המכילים את הדברים הבאים...", ולאחר מכן פירט באילו מסמכים מדובר. בשולי המכתב נרשם בכתב יד "אני מקבלת את מתנה זאת. אילזה אסתר הופה מרץ 1947" (ברוד כתב בשפה הגרמנית. המסמכים השונים תורגמו על-ידי ד"ר אינגריד ולן).
ו. בפתק מיום 22.4.47 כתב ברוד: "המכתבים של קפקא הממוענים אליי הם כולם שייכים לי, הם רכושה של הגב' אסתר הופה". מסמך שלישי הוא מכתב מיום 2.4.52, בו כתב ברוד את הדברים הבאים: "כבר בשנת 1945 נתתי לך במתנה את כל כתבי היד ואת המכתבים של קפקא השייכים לי. בצוואה משנת 1948 מצוי בסעיף 2 כי כל עזבוני הספרותי, הספרייה שלי, כתבי היד, המכתבים וכו', שייכים לך, ובכך כמובן יש לכלול גם את הזכרונות לקפקא, מכתבים וכתבי יד של קפקא, הנמצאים ברשותי ובבעלותי, מהם כבר נתתי לך במתנה והעברתי לידייך את החלק הארי בדמי ימי, תוך שציינתי על גבי התיקיות כי הם רכושך...". בהמשך המכתב מפרט ברוד באילו מסמכים מדובר. גם בשולי מכתב זה נרשם בכתב יד "הנני מקבלת את מתנה זאת. אילזה אסתר הופה 5.4.52" (מסמכים אלה יקראו להלן מכתבי המתנה).
ז. ברוד ערך גם שתי צוואות; הראשונה נערכה ביום 24.3.48. הצוואה השניה –והתקפה – נערכה ביום 7.6.61 (להלן צוואת ברוד). צוואה זו, אשר נכתבה בגרמנית, תורגמה לעברית במועד עריכתה על ידי עו"ד ד"ר שמעון פריץ האז (להלן עו"ד האז). במוקד פסקי הדין הקודמים בבית המשפט לענייני משפחה ובבית המשפט המחוזי עמדה פרשנות סעיף 11 לצוואת ברוד. נוכח חשיבותו יובא כאן במלואו בתרגום המקורי:
"אשר לכתבי ידי, מכתבים שנכתבו אלי ויתר עזבוני הספרותי והמוסיקלי וגם אשר לעיזבון הספרותי של אחי אוטו אני מצוה כדלקמן:
גם חלק זה מעזבוני יעבור לגב' אלזה הופה: אבל היא תהיה חייבת לדאוג לזה שלאחר מותה יגיעו הזכויות והתביעות החומריות כגון: שכר-סופרים, תמלוגים וכו' ליורשיה או למקבלי מתנותיה: אבל כתבי היד, המכתבים והניירות והמסמכים האחרים הנזכרים בפיסקה הראשונה של סעיף 11 לעיל ימסרו לשמירה לספריה של האוניברסיטה העברית בירושלים או לספריה העירונית בתל אביב או לגנזך ציבורי אחר בארץ או בחוץ לארץ עד כמה שהם לא נמצאים באחד או אחדים מהמוסדות הנ"ל, או שהגב' אילזה אסתר הופה במשך חייה היא לא עשתה הסדר אחר".
ח. ביום 20.12.68 נפטר ברוד. ביום 22.4.69 ניתן צו קיום לצוואתו, והופה מונתה למנהלת העיזבון. ביום 25.8.70 כתבה הופה מכתב לבנותיה ובו הצהירה כי העניקה להן במתנה בחלקים שוים את המכתבים וכתבי היד וכן שאר הפריטים, שניתנו לה במתנה על ידי מקס ברוד במכתבי המתנה הנזכרים. עוד כתבה הופה כי כתבי יד אלה, וכן אוסף זכרונותיו של מקס ברוד מקפקא, אינם מהוים חלק מעזבונו של ברוד.
ט. בשנת 1973, לאחר שנודע כי הופה העמידה למכירה פומבית בחו"ל כתבי יד של קפקא, הגיש היועץ המשפטי לממשלה לבית המשפט המחוזי בתל אביב המרצת פתיחה נגד הופה (ה"פ 1465/73), בה ביקש מבית המשפט להצהיר כי כתבי קפקא שהיו בחזקתו של ברוד שייכים לעזבונו, וכן ביקש להצהיר כי לפי סעיף 11 לצוואתו של ברוד, אסור להופה לעשות כל דיספוזיציה בהם, וכן עליה להבטיח כי לאחר מותה יעברו כתבי היד אל הספריה של האוניברסיטה העברית, או אל הספריה העירונית בתל אביב או לגנזך ציבורי אחר, בארץ או בחו"ל.
י. ביום 17.1.74 ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט י' שילה). בהחלטתו הקצרה יחסית לא דן השופט שילה בשאלה האם כתבי היד של קפקא היו שייכים לברוד, אלא רק בפרשנות סעיף 11 לצוואתו של ברוד. נקבע, כי בניגוד לעמדת בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, סעיף 11 מאפשר להופה לעשות בעזבונו של ברוד בימי חייה כבתוך שלה, וכן כי כל מה שיישאר לאחר מותה יש לנהוג בו בהתאם לרישה של סעיף 11 (ככל הנראה התכוון השופט שילה לסיפא בסעיף 11 – א"ר). יצוין כי בית המשפט המחוזי לא ידע על מכתב המתנה של הופה לבנותיה משנת 1970 הנזכר מעלה.
יא. ביום 17.6.88 חתמה הופה על צוואתה האחרונה. בסעיף 5 לצוואתה התייחסה לעיזבון ברוד וציותה, כי כל אחת משתי בנותיה ונכדותיה זכאיות לקחת לעצמן 40 מכתבים מתוך העיזבון של ברוד; כל אחת משתי הבנות זכאית לקחת לעצמה 30 ספרים; את ספריית כתבי היד של ברוד יקבלו הספריה של אוניברסיטת ירושלים או מוזיאון שילר בגרמניה; ביחס לעיזבון הספרותי והמוזיקלי של ברוד וביחס לעיזבון של אחיו אוטו, שתי הבנות חייבות להגיע להסכמה חוזית עם הספריה של אוניברסיטת ירושלים או בתל אביב או עם מוזיאון שילר. לאחר מכן פירטה הופה תנאים להעברת העיזבון הספרותי לאחד ממוסדות אלה.
ההליך בבית המשפט לענייני משפחה
יב. ביום 2.9.07 נפטרה הופה, ובשנת 2008 הגישו שתי בנותיה (המבקשת 1 ואמן של המבקשות 2 ו-3) בקשה לצו ירושה. בבקשה זו התערב בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה, ככל שהיא מתייחסת לעיזבון ברוד.