בע"מ 1801/16פלוני ואח' נ' פלוני ואח'

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים מ' סובל, ת' בזק-רפפורט וב''צ גרינברגר) מיום 2.2.16 בעמ"ש 15993-10-15 בו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים מיום 12.7.15 בת"ע 35115-02-12. עניינה של הבקשה – ביטול צוואה לפי סעיף 35 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965.

רקע והליכים קודמים

ב.        המבקשים והמשיבים בתיק זה הם כולם ילדיו של המנוח שהלך לעולמו ביום 27.1.12. מן הסיפור המשפחתי שנפרש בבקשה ובפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה עולים הליכי גירושין שנערכו בין המנוח לבין אם המבקשים והמשיבים, שהסתיימו בהסכם גירושין מיום 28.7.98 בו הוסכם שהמשק בו גרו המנוח וגרושתו – האם – יחולק בעין בין השניים. כיון שלא ניתן לפצל את המשק לשתי יחידות משקיות, המשיכו המנוח והאם להיות בעלים של הזכויות בכל המשק אך התגוררו בו בנפרד. הסכסוך בין ההורים גרם לקרע משפחתי ופיצל את המשפחה לשני מחנות – "מחנה האב", אליו השתייכו המבקשים, ו"מחנה האם", אליו השתייכו המשיבים. המבקשים עמדו במהלך השנים בקשר עם המנוח, בעוד הקשר בין המנוח למשיבים נותק למשך כעשרים שנה וחודש רק בשנתיים האחרונות לחייו של המנוח. ההליכים העומדים ברקע בקשה זו קשורים בירושת נכסיו של המנוח.

ג.        בידיהם של המבקשים היו שתי צוואות לפיהן הוריש המנוח להם את כל רכושו. הצוואה הראשונה נחתמה ביום 20.2.08 במשרדו של עו"ד י"מ ובה ציווה המנוח את כל רכושו למבקשים ומינה את עו"ד י"מ למנהל עיזבונו. הצוואה השניה נחתמה ביום 8.1.09 במשרדו של עו"ד ד"ז, גיסו של המשיב 1. צוואה זו זהה כמעט לחלוטין לצוואה הראשונה, השוני היחיד בה הוא ביטול מינויו של עו"ד י"מ למנהל העיזבון. צוואה שניה זו עמדה במוקד פסק הדין של בתי המשפט והיא העומדת במרכזה של בקשה זו. 

ד.        ביום 23.2.12 הגיש  המבקש 1 לרשם לענייני ירושה בקשה לקיים את צוואת המנוח (הצוואה השניה), כחודש לאחר מכן הגישו המשיבים התנגדות לבקשה זו וביום 1.4.12 הועברו הבקשה וההתנגדות לדיון בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. בהתנגדותם לביצוע הצוואה טענו המשיבים טענות רבות שהרלבנטית בהן לענייננו היא שהמבקשים לקחו חלק בעריכת הצוואה ולכן לפי סעיף 35 לחוק הירושה הצוואה בטלה.

ה.        בפסק דין מפורט ומנומק דחה בית המשפט לענייני משפחה את רוב טענות המשיבים אך קיבל את טענתם לגבי לקיחת החלק של המבקשים בעריכת הצוואה ולכן ביטל את הצוואה לפי סעיף  35 לחוק הירושה. בית המשפט קבע כעניין שבעובדה כי המבקש 1 היה זה שהפגיש בין עו"ד י"מ לבין המנוח בעת כתיבת הצוואה הראשונה; כי לא ניתן לקבל את עדותו של המבקש 1 על כך שלא היה נוכח בשעת כתיבת הצוואה הראשונה; כי המבקש 1 הכיר את תוכן הצוואה הראשונה והוא והמבקש 2 רצו לבטל את מינויו של עו"ד י"מ כמנהל העיזבון; כי הצוואה השניה הוכנה על ידי עו"ד ד"ז גיסו של המבקש 1 הנהנה בה; כי קיימת סתירה בין העדויות לגבי השאלה האם המבקש 1 שהה בחדרו של עו"ד ד"ז במועד חתימת המנוח על הצוואה; וכי המבקש 2 דיבר עם המנוח על תוכן הצוואה בדרך לכתיבתה אצל עו"ד ד"ז כדי לשכנעו שיבטל את מינויו של עו"ד י"מ כמנהל העזבון. מכל האמור הסיק בית המשפט, כי התובעים היו מעורבים בעריכת שתי הצוואות, באופן המביא לביטול הצוואה השניה וכפועל יוצא גם של הצוואה הראשונה.

ו.        המבקשים הגישו ערעור נגד פסק הדין לבית המשפט המחוזי שביום 2.2.16 דחה את הערעור בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, תוך שהוא קובע כי אין מקום לדחיית הממצאים העובדתיים בפסק הדין, שממצאים אלה תומכים במסקנה המשפטית ושלא התגלתה במסקנה זו טעות שבחוק. למרות זאת סייג בית המשפט את קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה וכתב למען הסר ספק כי הסעד האופרטיבי של פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה נוגע רק לצוואה השניה, באופן שצוואה זו – ורק היא – בטלה.

בקשת רשות הערעור

ז.        מכאן בקשת רשות הערעור. לטענת המבקשים נפלו בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה שגיאות חמורות. ראשית נטען, כי העובדה שעורך הצוואה השניה הוא גיסו של המבקש 1 אינה סיבה לפסילת הצוואה, במיוחד נוכח העובדה שעו"ד ד"ז נמצא אמין על ידי בית המשפט. שנית נטען, כי העובדה שהצוואה השניה כמעט זהה לצוואה הראשונה אינה ראיה לכך שהייתה התערבות כלשהי מצד המבקשים בניסוחה. לדברי המבקשים, מחומר הראיות עולה כי עו"ד ד"ז קיבל את נוסח הצוואה ישירות מן המנוח, ולכן ניסח אותה באופן זהה. שלישית נטען, כי מחומר הראיות עולה כי המבקש 1 לא נכח במשרדו של עו"ד ד"ז בעת כתיבת הצוואה. רביעית נטען, כי מחומר הראיות לא עולה שהמבקשים אכן דיברו עם המנוח על הצוואה לפני כתיבתה, וכי אף אם אכן עשו זאת, אין בכך כדי מעורבות בעריכת הצוואה לפי סעיף 35 לחוק הירושה.