בע"מ 1059/17

א.             בקשת רשות ערעור – ובצדה בקשת עיכוב ביצוע – על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטות מ' ברנט וו' פלאוט והשופט צ' ויצמן) מיום 2.1.17 בעמ"ש 10884-03-16, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקוה (סגנית הנשיאה ר' מקייס) מיום 20.1.16 בתמ"ש 25893-10-11.  עניינה של הבקשה זכויות המשיבה בבית מגוריהם של המבקש והמשיבה, אשר נרכש על-ידי המבקש טרם נישואיהם, אולם שופץ והורחב במידה ניכרת בזמן הנישואין.

רקע

ב.             המבקש והמשיבה נישאו בשנת 1978 ולהם שלושה ילדים בגירים. המבקש עבד כיורד ים, ולכן היה מחוץ לבית כששה חודשים כל שנה, והמשיבה גידלה את ילדיהם המשותפים ועבדה במשק הבית. החל משנת 2011 התבררו מספר תובענות בין הצדדים בבית המשפט לענייני משפחה, לרבות מזונות ואיזון משאבים; עניינה של בקשה זו במחלוקת אחת קונקרטית בין הצדדים – זכויות המשיבה בבית המגורים של הצדדים, ולכן אתמקד בנקודה זו. טרם הנישואין, רכש המבקש מקרקעין ועליו בית בגודל 48 מ"ר; במהלך הנישואים שופץ והורחב הבית, נוספה לו קומה, וכיום שטחו 160 מ"ר. המשיבה טענה כי היא זכאית למחצית משווי הנכס, אף שזה נרכש עובר לנישואין, וזאת בנימוק שנסיבות העניין מלמדות על כוונת שיתוף עמה מצד המבקש בנכס. המבקש טען מנגד כי סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון, התשל"ג-1973, מחריג מפורשות מאיזון המשאבים נכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין, ומכל מקום, מששמרו בני הזוג על הפרדה רכושית בהלך נישואיהם, אין ניתן ללמוד על כוונת שיתוף קונקרטית בבית המגורים.

ג.              בית המשפט לענייני משפחה קיבל את טענת המשיבה, וקבע כי היא זכאית למחצית מן הזכויות בבית המגורים. נקבע, כי נסיבות המקרה מלמדות על כוונת שיתוף ספציפי בבית המגורים, משהצדדים ניהלו חיי נישואין נורמטיביים במשך למעלה משלושה עשורים, אף אם חוו עליות ומורדות; וכך במיוחד, מששופץ הנכס והורחב במידה ניכרת עת היו הצדדים נשואים, והמשיבה אף הייתה שותפה לשיפוצים, והשקיעה בהם סכום כסף מסוים שהיה ברשותה – מענק פרישתה משירות קבע בצה"ל בגובה 42,000 ל"י.

           ערעור המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה. נקבע, כי המשיבה היתה מעורבת מעשית וכספית בשיפוץ בית המגורים ומכאן נלמדת כוונת השיתוף הספציפית – במקרקעין ובבית כאחד.

הבקשה

ד.             בקשה זו מופנית כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אולם למעשה מכוונת כנגד ההלכה שנשתרשה בבית משפט זה לעניין שיתוף בנכס חיצוני ספציפי, בדומה לטענותיו של המבקש בפני בית המשפט המחוזי (ראו פסקה 7 לפסק הדין בבית המשפט המחוזי). נטען, כי בית משפט זה הרחיב יתר על המידה את האפשרות לשיתוף בנכס חיצוני ספציפי, באופן המנוגד לחוק יחסי ממון ופוגע בזכות הקניין של הבעלים בנכס באופן בלתי מידתי. לא זו אף זו, נטען כי ההלכה שהשתרשה בבית משפט זה לאורך השנים מושתתת על עקרונות מארכסיסטיים, מבטלת בפועל את זכות הקניין הפרטי ומורה על חלוקת הקניין מחדש בחברה, וגם מטעם זה יש לשנותה.

           לחלופין נטען, כי אף אם ניישם את ההלכה שנקבעה, לא הייתה בענייננו כוונת שיתוף בנכס. נטען, כי נישואיהם של בני הזוג היו נטולי אמון, והמבקש אף הבהיר למשיבה פעמים רבות כי אינו מתכוון לחלוק עמה את הרכוש; וכפי שציינה המשיבה עצמה בעדותה, כמצוטט, "הוא [המבקש] צריך להתחלק איתי ברכוש והוא לעולם לא יסכים לעשות זאת" (פסקה 36 לבקשה). עוד נטען, כי המשיבה ניהלה חשבון בנק נפרד ובו הוחזקו כחצי מיליון ₪ אותם הבריחה טרם הפרידה; מכאן ניתן ללמוד, לפי הנטען, על שני אלה: ראשית, כי הצדדים שמרו על הפרדה רכושית ולכן לא ניתן להסיק כוונת שיתוף ספציפית בבית. שנית, כי הקניית הזכויות בנכס למשיבה לא תהא הוגנת, משהמבקש אינו זכאי למחצית מהכספים אותם צברה המשיבה כל שנות הנישואין בחשבונה הפרטי, שכן לא ידוע מקום הימצאם.