בפתח הבקשה, הנתמכת בתצהיר חתום כדין, ציינה המבקשת כי נודע לה על אודות הדוח לראשונה רק ביום 25.3.15 או בסמוך לכך, שעה שהתייצבו בביתה גובים מחברת מילגם (להלן: "מילגם"), לשם גביית חוב בסך 3,400 ₪, הכולל את קרן הקנס של הדוח והוצאות בגין פעולות גביה שמעולם לא ננקטו נגדה בגין אי תשלום החוב. העתק מדרישת התשלום שהציג הגובה צורף לבקשה. לטענתה של המבקשת היא לא ביצעה את העבירה מושא הדוח, מעולם לא קיבלה הודעות קודמות בגינה או דרישה לתשלום החוב שנוצר בגין אי תשלום הקנס המקורי. במצב דברים זה העבירה התיישנה ועל כן יש לבטל את הדוח.
זאת ועוד, לטענת המבקשת, היא לא נהגה ברכב שבו נטען כי בוצעה העבירה ואם היתה מקבלת הודעה ראשונית על אודות הדוח היתה פועלת להסבתו על שם מי שנהג בפועל ברכב או מבקשת להשפט בגינו. ואולם מאחר שחלף זמן רב "איננה זוכרת מי ביצע את העבירה ובאם הן ביצעו (כך במקור – ד.ש.) בכלל" (סעיף 5 לבקשה).
מהמועד שנודע לה על אודות הדוח טרם חלף המועד להגשת בקשה להשפט בגין הדוח ומתן הארכה מתבקש מטעמי זהירות בלבד ועל מנת שתוכל להוכיח את חפותה. על כן על סמך הפסיקה הרלבנטית, לפיה יש לשים דגש על חשיבותה של זכות הגישה לערכאות משפטיות לשם עשיית משפט, יש לקבל את הבקשה.
בנוסף, גם על בסיס דברי ההסבר להצעת החוק לתיקון פקודת המיסים (גביה), תשס"ח – 2007, פעולות הגביה של סכומי כסף גבוהים לאחר זמן רב, בהן נוקטות המאשימה ועיריות נוספות, יוצרות עיוות דין משווע. החקיקה תוקנה בעקבות הצעת החוק ואולם, המשיבה כמו רשויות אחרות ממשיכה לנהוג כקדם. בהקשר זה הוגשו תלונות רבות לועדה הכלכלית של הכנסת שדנה בהשהיית הליכי הגביה על ידי המשיבה ועל ידי רשויות אחרות, ואף היא לא הביאה לפיתרון המצב.
עוד טענה המבקשת כי מאחר שהדוח הפך לפסק דין חלוט, אף אם יוכח כי הדוח נשלח למבקשת, יש לבטלו על מנת למנוע עיוות דין הנגרם למבקשת בשל האצלת הסמכויות לחברת הגביה שוהר, שאינה עומדת בחזקת המנהל התקין ונוקטת בהתנהלות בריונית. היקף האצלת הסמכויות של המשיבה לחברת הגביה חורג מזה המותר בהתאם לפסיקה בתחום זה.
המבקשת תקפה את חוקיותו של חוק העזר העירוני שמכוחו נרשם הדוח ואת סמכותם של נציגי המאשימה לעשות פעולות משפטיות בשמה. כך שעל הדוח, המהווה אף את כתב האישום בסוג עבירות זה, להתבטל גם מסיבה זו.
בסיומם של הדברים טענה המבקשת כי לא יגרם כל נזק למשיבה אם יבוטל פסק הדין החלוט בגין הדוח ובית המשפט יענה לבקשה למתן ארכה להשפט בעוד שסגירת שערי בית המשפט בפני המבקשת תסב לה נזק עצום. כמו כן ביקשה המבקשת לחייב את המשיבה בהוצאות.
המשיבה ביקשה לדחות את הבקשה על הסף, שכן אין ממש בטיעוניה של המבקשת. לגופו של עניין, פרטה המשיבה בפתח טיעוניה את הרשום בדוח, שצורף לבקשה, והדגישה כי התמרור המורה על חנית הנכים במקום נראה בבירור בתמונה המצורפת לדוח, שהוצמד לשמשת הרכב על ידי הפקח. במצב דברים זה, יש לדחות את טענת המבקשת לפיה, לא ביצעה את העבירה.
בהתאם להוראות החוק, מאחר שלא ננקטה כל פעולה בגין הדוח, בתאריך 11.3.14 שלחה המשיבה, לכתובתה של המבקשת עפ"י הרישום במשרד הפנים ובמשרד הרישוי, הודעת קנס באמצעות דואר רשום, וזו הוחזרה לשולחת לאחר שלא נדרשה על ידי המבקשת כפי שנראה במסמכים המצורפים לתגובה. פעולה זו של המשיבה מקיימת את חזקת המסירה. על כן, המבקשת מוחזקת כמי שהיה עליה לקבל את ההודעה וניתנה לה אפשרות בזמן ההוא לבחור באחת מדרכי הפעולה הקיימות בחוק. ואולם, מסיבותיה שלה, בחרה המבקשת שלא לנקוט כל פעולה ואין לה להלין אלא על עצמה.
ביום 26.6.14, ולאחר שהפך הקנס לפסק דין חלוט, שלחה המשיבה בדואר רגיל הודעת דרישת תשלום, אשר נותרה ללא מענה מצד המבקשת. הודעת דרישה נוספת נשלחה באמצעות דואר רשום ביום 9.12.14 וגם הודעה זו חזרה בציון "לא נדרש", כפי שנראה במסמכים המצורפים.
במצב דברים זה ולאחר שנקטה בכל הפעולות דלעיל פנתה הרשות להמשך הליכי גביה מנהליים בהתאם לסמכותה בחוק, וביום 27.1.15 נשלח מטעמה גובה מס לשם ביצוע עיקול מטלטלין ברישום. הצו המצורף לבקשה הודבק על דלתה של המבקשת. יש להדגיש כי בשונה מטענתה, המבקשת פעלה טלפונית לשם הסדרת חובה למשיבה, וזאת גם באמצעות בא כוחה, כבר מיום 10.3.15, כפי שנראה במסמך המצורף לבקשה, שכותרתו "הערות לתיק חניה". על כן אין אמת בטענתה כי לא ידעה על אודות הדוח עד להגעת הגובים לביתה, ומכאן שבקשתה לוקה בחוסר ניקיון כפיים.