בע"א 44571-11-14 בסול נ' עיריית נצרת עילית

לפניי בקשה למתן ארכה להשפט בגין דוח מספר 24578809 שעניינו חניית רכב שמספרו 64-098-50 (להלן: "הרכב"), ביום 12.12.10 שעה 12:33 ברחוב חרמון ליד בית 1, ללא תשלום אגרת החניה באמצעות הצמדת כרטיס החניה לחלון הרכב הקרוב למדרכה (להלן: "הדוח").

טיעוני הצדדים

בבקשתו, הנתמכת בתצהיר, טען המבקש כי החנה את הרכב במקום ובזמן המפורטים בדוח ואולם רכש כרטיס חניה המאפשר לו לחנות בין השעות 12:12–12:52 והצמיד אותו לשמשת הרכב במקום נראה לעין (להלן "כרטיס החניה") (אם כי לא צויין מהו אותו המקום הנראה לעין. ד.ש.). על אף שפעל כדין, נרשם הדוח.

עוד הוסיף כי מיד פנה בכתב למשיבה וצרף את כרטיס החניה, המוכיח כי חנה כדין, אך פניותיו לא נענו והמשיבה אף החלה בנקיטת פעולות גביה שהסתיימו ביום 27.1.14, עת הגיעו מעקלים לביתו. פעולות העיקול הסבו נזק ופגעו במבקש ובמשפחתו ועל כן, פתח בהליך משפטי נגד המשיבה (להלן "התיק האזרחי").

על מנת לצמצם את הנזק ולמנוע את ביצוע העיקול בפועל שלם המבקש למעקלים את סכום הקנס והתוספות שהוצמדו לו בסך 1,021 ₪.

לבקשתו צרף המבקש את כתב התביעה בתיק האזרחי, העתק ממשלוח כרטיס החניה למשיבה ביום 18.7.12, העתק משני מכתביו למשיבה מיום 15.2.14 ומיום 12.4.14, העתק מכרטיס החניה ומהדוח ומכתב ההרשאה לעיקול ששולם. נוכח האמור לעיל, סיכויי ההגנה של המבקש גבוהים ועל כן יש להתיר לו להשפט בגין הדוח.

המשיבה ביקשה לדחות את הבקשה על הסף משום שלטענתה, המבקש ביצע את העבירה המפורטת בדוח המצורף לבקשה וכפי שניתן לראות בתמונות הנספחות לדוח לא הוצמד כרטיס חניה לרכב כדרישות החוק.

משלא שולם הדוח ולא ננקטו אחת החלופות הקבועות בחוק, שלחה המשיבה למבקש בדואר רשום, בהתאם לאסמכתאות, הודעות קנס ביום 11.7.11 וביום 21.12.11. דברי דואר אלה נמסרו לידיו, וכן נשלחו גם הודעות נוספות בדואר רגיל. לעניין זה חלה חזקת המסירה הקבועה בחוק. בחלוף הזמנים הקבועים בחוק לנקיטת פעולות, המבקש מוחזק כמי שהורשע ונגזר עליו סכום הקנס המצויין בדוח. כמו כן ובשונה מגרסת ההגנה, המבקש פנה למשיבה לראשונה ביום 18.7.12, לאחר שהקנס כבר הפך לפסק דין חלוט, ורק אז שלח באמצעות פקס את כרטיס החניה.

לא זו אף זו, המשיבה ענתה למבקש ביום 17.12.12 כי פנה באיחור וכי לא נראה בתמונות כרטיס חניה מוצמד לרכב ועל כן עליו לשלם את הדוח תוך 14 יום. מאחר שאף אז המבקש לא שילם את הדוח, החלה המשיבה לנקוט בפעולות גביה בהתאם לחוק ורק בעת ביצוע העיקול בפועל ביום 27.1.14 שילם המבקש את הדוח. לאחר מכן וביום 12.4.14 פנה ב"כ המבקש בכתב בבקשה לביטול הדוח והחזר התשלום, אך בקשתו נדחתה על ידי המשיבה ביום 12.6.14, משום שמדובר בפסק דין חלוט ומשום שהמועדים להגשת בקשה לביטולו או להשפט בגינו חלפו. העתקים מההתכתבויות צורפו לבקשה.

אף בהתאם למסגרת הנורמטיבית המתווה קריטריונים לקבלת בקשות מסוג זה, יש לדחות את הבקשה. בהינתן כי המשיבה הניחה תשתית עובדתית לכך שהודעת הקנס התקבלה במענו של המבקש כבר ביום 10.8.11, הרי שהמבקש לא הצביע על סיבה שאינה תלויה בו לאי קבלת הודעות ראשוניות על הקנס, בגינה נמנע ממנו להגיש את בקשה לביטול הדוח או בקשה להשפט במועד. כמו כן, המבקש לא הצביע על נסיבות או נימוקים מיוחדים שגרמו לאיחור בהגשת הבקשה להשפט ומדוע רק ביום 18.7.12 שלח למשיבה העתק מכרטיס החניה ללא בקשה מנומקת לביטול הדוח. על אף האיחור בקשה זו נדונה לגופה ונדחתה כמו גם הפניות הבאות למשיבה. מכאן שאף הבקשה להשפט הוגשה בשיהוי לא מוסבר של למעלה משלוש שנים למעט טענות סרק, לפיהן פניותיו הקודמות לא נענו, וככל הנראה רק בשל נקיטת הליכי הגביה.

עוד הוסיפה כי, מערכת האכיפה של חוקי עזר עירוניים אינה יכולה לעמוד בהארכות מועדים להגשת בקשות להשפט חוזרות ונשנות, וציינה כי בחלוף המועדים הקבועים בחוק, כמו במקרה זה, היא נוקטת בהליכי גביה מנהליים הכרוכים בעלויות נוספות, אשר על המבקש לשאת בהן מאחר שנוצרו בשל מחדליו שלו.

נוכח האמור לעיל, בקשה המשיבה לדחות את הבקשה. לעניין הטלת ההוצאות, לדידה יש להשית על המבקש הוצאות לדוגמה גם משום שבקשה זו הוגשה בחוסר תום לב מובהק לאחר שבית המשפט המחוזי הורה על מחיקת התיק האזרחי.