בנק מרכנתיל דיסקונט סניף ראשון נ' איי.אם.ג'י.אם ייבוא וסחר בינלאומי בע"מ ואח'

פסק דין

מאיר בסנינו, הנתבע 2, ניהל באמצעות הנתבעת 1 שבשליטתו, עסק של יבוא ושיווק משקאות חריפים, וזו ניהלה בבנק התובע (להלן: "הבנק"), חשבון עו"ש עם מסגרת אשראי של 250,000 ₪, כשהנתבע 2 ערב להתחייבויותיה כלפי הבנק. בימים 3 ו-4 לחודש פברואר זוכה חשבון זה בסכום של 621,000 ₪ בגין 3 שיקים משוכים על "ARAB BANK" (להלן: "בנק ערבי") שמקום מושבו בשכם.

3 השיקים נמסרו לנתבעת על ידי אחד בשם קריסטין טדי ואדם שהוצג כשותפו - האחרון "מזוהה" על ידי הנתבעים כ"בן מיעוטים" - בתמורה לרכישת משקאות חריפים ב-3 עסקות שבוצעו כולן בין התאריכים 1.2.2004-4.2.2004. המשקאות נועדו, לדברי הקונים, לשיווק בשטחי הרשות הפלשתינית. הימים היו ימי חג הקורבן המוסלמי, והבנק הנמשך היה סגור במשך כל או רוב השבוע הראשון של חודש פברואר. 3 השיקים הופקדו בפועל בסניף של בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "בנק דיסקונט"), כשחשבון הנתבעת בבנק בגין שני השיקים הראשונים מזוכה ב-3.2.2004, ובגין השיק השלישי – ב-4.2.2004. משחזר הבנק הנמשך לפעילות, סירב הוא לכבד את השיקים, וב-8 לחודש פברואר 2004, חויב חשבון הנתבעת בסכומים בהם זוכה (בצירוף עמלות החזרת שיק). באותו יום ממש שחררו הנתבעים לידי מוסרי השיקים או מי מהם, את הסחורה שתמורתה "שולמה" באמצעות השיק השלישי שסורב, אך הבנק הודיע על כך לנתבעים בבוקרו של יום ה-9.2.2004.

בין לבין, הוצגו לפירעון בחשבון הנתבעת בבנק, מספר רב של שיקים ואף בוצעו על פי הוראתה העברות כספיות לחשבונות בבנק אחר. כך אירע שיתרת חובה של הנתבעת לבנק, מיד לאחר שחשבונה חויב בסכום השיקים, האמירה ל-961,692.58 ₪ - כמעט פי 4 ממסגרת האשראי המאושרת, ובמקביל יצאה מרשותה, ללא תמורה, סחורה בסכום הנקוב בשיקים שסורבו.

הבנק מצדו לא השתהה. החוב הועמד לפירעון מידי, והבנק פנה לממש משכון על 3 כלי רכב ששועבדו לטובתו על ידי הנתבעת. נראה שהבנק אף הגיש בקשה למתן צו כינוס נכסים נגד הנתבע 2 והכרזתו של זה כפושט רגל (נספח ח' לתצהיר הנתבע 2). במקביל הגיש הבנק נגד הנתבעים תובענה בסדר דין מקוצר בגין יתרת החוב בחשבון הנתבעת. הנתבעים ביקשו רשות להתגונן ובהסכמת הבנק הרשות ניתנה. עתה בסיכומים, מבקש הבנק לחייב את הנתבעים בתשלום החוב בניכוי הסכום שהתקבל ממימוש המשכונות על כלי הרכב, אלא שהנתבעים טוענים שאין הם חבים לבנק כל סכומים שהם, הואיל וזה ברשלנותו אחראי לכך שהסחורה שוחררה לידי "הרוכשים" חינם אין כסף, כמו גם לנזקים כבדים נוספים שנגרמו להם, ואלה עולים בהרבה על החוב הנטען.

הבנק סבור שמדובר במקרה "עוקץ" ש"תוכנן ותוזמן היטב על ידי הנתבעים" (סעיף 1 לכתב התשובה של הבנק לתצהיר שהיה לכתב ההגנה של הנתבעים) - מסוג המקרים שהבנק, הזהיר מפניהם בחוזרים לסניפים. כך "בחוזר אזהרה" מס' 2/04 מיום 28.1.04 נכתב: "הננו להזכירכם כי בימים 1-4.04 (או בימים סמוכים) חל החג המוסלמי חג הקורבן, ולכן יהיה סגורים מספר סניפים של הבנק, וכן סניפים בבנקים אחרים, לרבות בנקים באוטונומיה הפלשתינית. יש להיזהר מתשלום כספים כנגד שיקים המשוכים על סניפים ובנקים סגורים, שכן החזרות שיקים עשויות להתבצע גם כעבור יותר משלושה ימי עסקים... לתשומת לבכם – בעבר היו מספר ניסיונות למעשי "עוקץ" כלפי בנקים בתקופות של חגים ממושכים...". חוזר נוסף מאותו תאריך שנושאו: "זהירות", מודיע גם הוא על חג הקורבן הקרב; מזהיר שסניפים במגזר הערבי יהיו סגורים בחלק או בכל ימי החג, ומספר על ניסיונות לבצע "עוקץ" "תוך ניצול פערי הזמנים בין הסניפים, ע"י הצגת שקים המשוכים על סניפים אלו וניסיון למשוך תמורתם טרם החזרתם" (מוצגים נ/19 ו-נ/20).

את הטענה שמדובר בניסיון עוקץ תומך הבנק באלה: על מנת להסתיר את העובדה שהשיקים משוכים על בנק ברשות הפלשתינית, הם לא הופקדו בסניף בו מתנהל חשבונה של הנתבעת, אף לא באחד מסניפיו האחרים של הבנק, אלא בסניף של בנק דיסקונט; הנתבעים עוד הגדילו לעשות, ולא רק שלא גילו לבנק שמדובר בשיקים משוכים על בנק ברשות הפלשתינית אלא אף סיפרו לבנק שמדובר בשיקים טובים; הנתבעים שהיו מודעים לזהות הבנק הנמשך ולעובדה שאותו בנק סגור בימי החג, מיהרו למשוך מחשבון הנתבעת בבנק (התובע) מאות אלפי שקלים באמצעות שיקים והעברות כספיות – כשרוב השיקים שהוצגו לפירעון בחשבון הנתבעת דווקא אז, נעשו בכלל לזמני פירעון קודמים למועדי הצגתם בפועל, ומי שהציג אותם לפירעון הם נפרעים בני משפחה של הנתבע 2 או חברות ניכיון "מהמגזר" החוץ בנקאי; גרסת התובעים לפיה הקונים הסכימו למסור להם שיקים על מלוא סכום התמורה ולקבל לרשותם את הסחורה רק לאחר פירעון השיקים – אינה סבירה ומצביעה למעשה על כך שלא הייתה כל עסקה בסחורה, ולבסוף – הנתבע 2 ורעייתו פעלו להבריח את רכושם משום שכבר ב-9.2.2004, למחרת היום בו חויב חשבון הנתבעת בגין 3 השיקים שסורבו, חתמו הם על הסכם לפיו דירת המגורים שלהם תשועבד לטובת הוריו וסבתו של הנתבע 2.

ביחס לנימוק האחרון אני רואה להעיר כבר עתה – יש להניח שהעיתוי של עריכת ההסכם הנ"ל (מוצג ת/1), אינו מקרי. הנתבע 2 אומנם ניסה לתרץ זאת במצב היחסים בינו לבין רעייתו אך אין זה סביר שלמצב חשבונה של הנתבעת לא היה כל קשר לכך. עם זאת, סביר להניח שאילו היה לנתבעים יד בתכנון מעשה העוקץ, הם היו דואגים להסדיר את סילוק הדירה מדרכו של הבנק, במועד מוקדם מה-9.2.2004. להזכיר, החיוב בגין השיקים שחזרו מופיע ב-8.2.2004, אבל הנתבעים פעלו כפי שפעלו רק לאחר שהם שמעו מפי סגנו של מנהל הסניף, על סירובו של הבנק הנמשך לכבד את 3 השיקים, וחיוב חשבון הנתבעת במלוא סכומם.

הבנק ללא ספק צודק בטענתו שהוא נקלע למעשה "עוקץ" - על כך גם הנתבעים אינם חולקים, אך הבנק מסיק מהעובדות שנחשפו שמדובר בעלילייה מתוכננת מראש על ידי הנתבעים, למרות שהעדים מטעמו בפירוש לא היו מוכנים להצמיד לנתבעים את המילה "גונב" או "גניבה", חרף המשיכות המסיביות מחשבון הנתבעת. מנהל הסניף מר גימפל נשאל בחקירתו: "למה ב-4/2 הבנאדם מפקיד סה"כ כ-145 אלף ₪, אם הוא כבר גונב שיגנוב?" תגובתו המידית הייתה: "לא אמרתי שהוא גונב..." (פרוטוקול מ-29.10.2009, עמ' 54), וסגנו מיכאל איינהורן ששילם במשרתו בבנק על שאירע, הגיב באותה צורה ממש. גם הוא נשאל "אם היה רוצה לגנוב אותכם לא היה עושה הפקדות", ואף הוא השיב: "אני לא מאשים אותו בגניבה" (פרוטוקול מ-1.4.2009, עמ' 35). ואכן, אני סבורה שידם של הנתבעים לא הייתה במעל. מה שכן, מסתבר שהשאלה אם 3 השיקים אומנם נפרעו, העסיקה אותם רק בהקשר של שחרור הסחורה לידי "הקונים", וכי במה שנוגע למשיכת כספים מחשבון הנתבעת בבנק – הם היו מוכנים להסתפק בפחות מכך. הנתבע 2 ידע היטב שבמהלך עסקים רגיל זיכוי החשבון בגין שיק שהופקד בו הוא זיכוי ארעי כל עוד לא חלפו 3 ימי עסקים ממועד ההפקדה – בתצהירו (ס' 5.5) הוא אפילו מדבר על 4 ימי עסקים: "החברה המתינה 4 ימי עסקים לאחר מועד כל שיק כדי לוודא כי אכן השיק נפרע..." , ובתצהיר תשובה לשאלון (ת/8), בהתייחס לשאלה 3.14, מדוע היה צורך להמתין 4 ימי עסקים השיב: "כך מקובל בבנקים וכך תמיד עבדנו" – ורק בחקירתו הוא לא היה בטוח אם מדובר ב-3 ימים או ב-3 ימי עסקים.

הנתבעים אגב, ערים לכך שלא מועד השיק הוא הקובע כי אם מועד הפקדתו בחשבון, שכן הם מקפידים לציין בתצהיר מטעמם שהשיקים הופקדו במועדי פירעונם (סעיף 5.4) – מה שנכון רק לגבי השיק השלישי. מכל מקום, הם לא המתינו אפילו 3 ימים "לאחר מועד כל שיק" שלא לדבר על 3 ימים לאחר מועד ההפקדה של כל שיק, משום שכבר בימים 3.2.2004 ו-4.2.2004 הוצגו לפירעון בחשבון הנתבעת שיקים בסכום כולל של כ-230,519 ₪, ואף בוצעו העברות כספיות לבנק אחר בסכום של 200,000 ₪ (נ/9, ו-ת/18) – ב-5.2.2004 בוצעו 3 העברות בנקאיות נוספות בסכום של 160,000 ₪ - וכל זה, כשהשיק הראשון על סך של 183,500 ₪ מה-1.2.2004, הופקד רק בשעות אחר הצהרים של יום ה-2.2.2004, כך שחשבון הנתבעת זוכה בגינו למחרת היום; השיק השני על סך של 191,600 ₪ מה-2.2.2004 הופקד ביום 3.2.2004, ורק השיק השלישי על סך של 246,300 ₪ מה-4.2.2004, הופקד באותו יום. המסה של משיכות והעברות כספיות בוצעה אם כן, כשהזיכוי בגין 3 השיקים הינו לכל הדעות זיכוי ארעי, על תנאי בלבד, גם בלי קשר לימי חג ומועד אשר עשויים להאריך את "תקופת התנאי".

אבי הנתבע 2, מר ג'ראר בסנינו שהעיד לתובעים, והיה מעורב בניהול העסק, טען בחקירתו שמרבית השיקים אשר הוצגו בחשבון הנתבעת בימים ה-3 וה-4 לחודש פברואר, נעשו למועדים קודמים למועדי הצגתם בחשבון הנתבעת בפועל, משום שהשיקים נעשו תמיד למועד בו הגיע לנפרעים התשלום הנקוב בהם, אבל הם "נשארו בדירה כך זה היה נמשך כל חודש" ו"כשהגיע הזמן שהיה כסף בחשבון, זה היה החישוב שכל אחד יוכל להחזיר את כספו לכיסו" (פרוטוקול מ-5.1.2010 עמ' 60). עוד טען שהשיקים הוצגו אומנם לפירעון בבת אחת משום שהוא דאג "להחזיר את הכסף ממי שלקחתי כספים", אבל זה רק לאחר: "שעשינו את העיסקה והכסף נכנס לחשבון וקיבלנו אישור סופי שהכסף בחשבון, אנחנו יודעים לשלם חובות והתחייבויות כך עשיתי" (שם, בעמ' 64). אלא שבהמשך התברר שכשג'ראר בסנינו דיבר על "אישור סופי שהכסף בחשבון" הוא כיוון לאישור מהבנק בהקשר אחר: "האישור שהיינו אמורים לקבל מהבנק הוא אישור שקשור למכירת הסחורות" (שם, בעמ' 65), ובאשר למשיכות מהחשבון באמצעות שיקים – מבחינתו עצם העובדה שהבנק כיבד את השיקים היא הינה האישור לכך שהשיקים ברי פירעון, ובכל מקרה מה שהיה חשוב הוא "שהסחורה לא הולכת לאיבוד. אם היה חסר כסף הייתי מחזיר אותו לבנק. הכסף היה אצלי ויכולתי להחזיר אותו כמו שהוצאתי אותו" (שם בעמ' 65. אלא שהאמירה האחרונה בהחלט אינה מדויקת. מתוך המסה של השיקים שהוצגו לפירעון בחשבון הנתבעת ב-3.2.2004 וב-4.2.2004 - רק שיקים בסכום כולל של כ-51,000 ₪ נעשו לטובת בני משפחה. כל יתר השיקים, ומדובר בסכום כולל של 179,519 ₪, הוצגו לפירעון בחשבון הנתבעת על ידי חברות מימון חוץ בנקאיות. נראה שכך גם ביחס להעברות הבנקאיות. 50,000 ₪ הועברו לחשבון הנתבעת בבנק המזרחי (נ/10), ואילו 200,000 ₪ הועברו לפי תצהירו של הנתבע 2 (ס' 20.11), לעמיל מכס וספק סחורות, אם כי לפי החומר שבתיק בית המשפט (מצורף לתגובה מטעם הבנק מה-27.4.2009), הנתבעת הורתה להעביר לאותו עמיל מכס 100,000 ₪, יום אחר יום.

הנתבעים מצביעים אומנם על כך שבחשבון הנתבעת הופקדו גם כספים ושיקים ממקורות אחרים – כך למשל ב-30.1.2004 הופקדו בחשבון סכום של 130,000 ₪ ושיקים בסכום של 48,190 ₪, וב-3.2.2004 הופקדו שיקים בסכומים של: 6,815 ₪ ו-29,120 ₪, אך בנוסף לתשלום חובות כפי שנטען על ידי הנתבעת, ממש באותם ימים בוצעה על ידי הנתבעת גם פעילות עסקית – יבוא שבגינו יצאו מחשבונה ב-4.2.2004, סכומים קרובים לסכומים שהופקדו: 29,071 ₪ ו-180,250.10 ₪. כך או כך, העובדה היא שעובר לחיוב החשבון בגין השיקים שחזרו, יתרת החובה בחשבון הנתבעת עמדה על כ-338,598 ₪, למרות ההפקדות שבוצעו.

הנתבעים אם כן לקחו על עצמם במודע, את הסיכון שיהיה עליהם להחזיר לבנק כספים שנמשכו מחשבון הנתבעת על סמך 3 השיקים שקיבלו – אולי העריכו שעדיף חוב "ממוסד" לנושה בנקאי, על פני חוב לנושים אחרים, והמסקנה המתבקשת היא שאת הסיכון הזה אין הם יכולים לגלגל לפתחו של הבנק. לא בכדי אפוא עושים הם כל שביכולתם על מנת לשכנע שהסיכון שבאובדן הסחורה צריך ליפול על הבנק – בבחינת זה עומד מול זה - וכאן יש להרחיב לעניין העובדות.

לפי התיעוד שהוצג, העסקה הראשונה עם טדי קריסטין ושותפו, בוצעה ב-1.2.1004. אז הנפיקה הנתבעת קבלה בגין השיק בסך של 183,500 ₪, וכן חשבונית מס ובה פירוט הסחורה שנרכשה. העסקה השנייה בוצעה ב-2.2.2004. הנתבעת קיבלה שיק על סך של 191,600 ₪, וחזרה על אותה פרוצדורה – קבלה בגין השיק וחשבונית עם פירוט הסחורה שנרכשה (הקבלות והחשבוניות – נספחים ב', ו', לתצהיר הנתבע 2). לפי תעודות משלוח (נ/18), הסחורה שתמורתה "שולמה" ב-2 השיקים הללו, סופקה ל"קונים" ב-6.2.2004, בשני משלוחים – האחד ב-9:40 בבוקר, והשני בשעות הצהרים המאוחרות - 13:45. הבנק טוען בין היתר שמדובר במסמכים פנימיים של הנתבעת ולא ניתן לתמוך בהם את הטענה שאכן נעשו עסקות בסחורה, אבל אין לפנינו אלא מסמכים אלה; לא הובאה כל ראיה שיש בה כדי לסתור או להפריך את תוכנם, ולא די בהשגה כוללנית מסוג זה כדי לשמוט את הקרקע מתחת למסמכים הללו. מכל מקום, הנתבעים מסבירים את ההפקדה בסניף של בנק אחר, בכך שאותו סניף של בנק דיסקונט סמוך למקום העסק שלהם – מה שכנראה נכון, ואשר לפער הזמנים בין זמני הפירעון של השיקים למועדי אספקת הסחורה – הנתבעים טוענים שהם עמדו על כך שהסחורה תסופק ל"קונים" שלא היו מוכרים להם, רק לאחר שהם יווכחו לדעת שהשיקים נפרעו, ואני נוטה לקבל גרסה זו. הבנק אומנם סבור שפער הזמנים הזה מצביע על כך שלא נעשתה שום עסקה בסחורה, שהרי מי היה מסכים לשלם מראש סכומים כאלה ללא שום בטוחה. ואולם, טענה זו הייתה במקומה אלמלא ידעו "הקונים" מה שהנתבעים לא ידעו, והוא שהשיקים בסופו של דבר לא יפרעו, ושהדבר לא יתגלה לפני מועד האספקה המוסכם.

מטעם הבנק הוגש מכתב מבנק ישראל, הפיקוח על הבנקים, ממנו עולה שבנק דיסקונט אשר מייצג במסלקת השיקים את בנק ערבי, הודיע ב-27.1.04 למפקחת על המסלקה ש"סניפי כל הבנקים בשטחי האוטונומיה המיוצגים על ידי בנק דיסקונט יהיו סגורים בכל ימי חג "עיד אלאדחא" מ-1.2.04 עד 05.2.04 (כולל) ובהם גם בנק אלערבי (49)" (מוצג ת/3). ה-5.2.2004 חל ביום חמישי בשבוע, והסחורה שבגינה נמסרו לנתבעת שני השיקים הראשונים שוחררה כידוע ביום ששי באותו שבוע. אין לפנינו מידע אם גם ביום שישי באותו שבוע הבנק הנמשך היה סגור, אבל גם אם לא - ההנחה הסבירה היא שהנתבעים, כטענתם, דחו את מסירת הסחורה ל-6.2.2004 מתוך הנחה שעד אז ידעו אם השיקים נפרעו, ואם אומנם כך, כי אז ברור שהם לא היו מודעים לעובדה שהבנק הנמשך שבת מפעילות במשך 5 הימים שקדמו לאותו יום ששי, מה שאין כן "הקונים" שללא ספק בנו על עובדה זו. ולא שאני סבורה שניתן לקבל את גרסת הנתבעים במלואה, כפי שהיא.

לדברי הנתבע 2, הוא נקט באמצעי זהירות נוספים טרם שסיפק את הסחורה. קודם כל טוען הוא שב-1.2.2004 או בסמוך לכך, הוא שוחח טלפונית עם מיכאל איינהורן ודיווח לו על העסקה; הבהיר שמדובר בלקוחות בלתי מוכרים ו"חשוב לי למסור לו סחורה רק כשיפרעו לו השיקים שהוא נותן לי", וביקש "אישור כי השיקים נפרעו וכי ניתן לספק סחורה למוסרי השיקים" (סעיף 5.5 לתצהיר). שנית, הוא שיגר לאיינהורן באמצעות הכספרית רג'ינה "את העתקי השיקים לפני שהם נפרעו ולפני שהופקדו בבנק" (סעיף 5.3 לתצהירו), ושלישית – הוא ביקר בבנק ב-5.2.2004; אז קיבל מאיינהורן אישור ששני השיקים הראשונים נפרעו, והתבקש להמתין ליום ראשון בקשר לשיק השלישי (סעיף 5.6 לתצהירו). לא שוכנעתי שכל אמצעי הזהירות הללו אכן ננקטו.

מיכאל איינהורן (להלן: "איינהורן"), מאשר בתצהירו שהוא זה שהודיע לנתבע 2 על כך ש-3 השיקים סורבו – שיחה זו התקיימה בבוקרו של יום ה-9.2.2004 – אך הוא מכחיש נמרצות שהאירועים שקדמו להחזרת השיקים – השיחה הטלפונית עם הנתבע 2 מתחילת השבוע, והביקור שלו בסניף הבנק ב-5.2.2004 – בכלל התקיימו, למצער ככל שהדברים אמורים בו, משום שב-1.2.2004, וב-2.2.2004, הוא נעדר מהסניף בגלל מחלה וב-5.2.2004 הוא נעדר מהסניף משום שזה היה יום הבחירה החופשי שלו באותו שבוע. איינהורן אף צירף כרטיס נוכחות המעיד לכאורה על היעדרותו מהסניף בתאריכים הנזכרים. אלא שמנהל הסניף, מר גימפל, שבאותו שבוע נעדר אף הוא מהסניף, אישר בחקירתו שמי שהחליף אותו היה איינהורן; על השאלה: "ז"א שאין מצב כזה שאתה תהיה בחופשה ואיינהורן גם יהיה בחופשה יש לו אחריות?" השיב: "יש לו אחריות. הוא לא אמור להיות בחופשה" ובהמשך הרחיב: "בבנק עובדים 5 ימים והסניף פתוח 6 ימים. אם אני לא נמצא הוא לא צריך להיות בחופש גם ליום אחד בשבוע שמותר להעדר מהסניף, בגלל שיש רק 5 ימי עבודה. אז שבוע אחרי זה הוא יכול לקבל עוד יום חופש" (פרוטוקול מ-29.10.2009, עמ' 45-46). נראה שבחקירה נגדית, איינהורן נסוג במידה מסוימת מהקביעות שבתצהירו. שם אישר שדו"ח הנוכחות אינו ערוך בכתב ידו; על השאלה: "אז זה מסמך שנערך בדיעבד" השיב: "תשאל את הבנק", וביחס לאפשרות שב-5 לחודש הוא בכל זאת היה אמר: "אני יודע שיום אחד בשבוע לא הייתי. ספציפית לא זוכר... אני הייתי חותם אחרי הימים ולא באותו יום... רוב החודש הזה לא הייתי כי הייתי בחופשה" (פרוטוקול מ-1.4.2009, עמ' 40). יחד עם זה, הנתבע 2 טוען שהוא הגיע לסניף ב-5.2.2004 בלוויית מזכירתו – אחותו מירב, אלא שהיא משום מה לא זומנה לעדות על ידי הנתבעים ולא ניתן לכך כל הסבר, מה שמקשה על קבלת גרסת הנתבעים בקשר לביקור בבנק וההנחיות שקיבלו אז מאיינהורן. אציין כי בדפי החשבון של הנתבעת מופיעים ב-6.2.2004 חיובים בגין 3 שאילתות - באותו יום שוחררה כזכור הסחורה שתמורתה "שולמה" בשני השיקים הראשונים - ואני תוהה אם אין קשר בין השאילתות הללו לשחרור הסחורה ב-6.2.2004, בין שהיה ביקור בבנק יום קודם לכן, ובין שלא.

אשר לטענה שהשיקים צולמו טרם הפקדתם בבנק דיסקונט לזכות חשבון הנתבעת, ושוגרו לאיינהורן באמצעות הפקידה רג'ינה – הנתבע 2 העלה גרסה זו לראשונה במהלך החקירה הנגדית במסגרת בקשת הרשות להגן, שם הוא אמר: "מיכאל ראה את הצילום של השיק ואת ההפקדה בפקס דרך הפקידה שלו רג'ינה. במהלך השבת "נפל לי האסימון" וזה נשמט מזכרוני ולכן לא נכתב בתצהיר. בינתיים גם רגינה וגם סגן המנהל פוטרו מעבודתם" (פרוטוקול מ-30.1.2005, עמ' 7). בהמשך אמר: "אני חושב שהפקס נמצא במשרד. בכל מקרה אף אחד לא אמר לי שאסור לעשות עיסקה עם ערבים. אני מוכן לבדוק אם הפקס נמצא במשרדי. אני הזמנתי היום דף מבזק עם פירוט השיחות". פקס לא הוגש ומן הסתם לא נמצא, אבל דפי פירוט שיחות של בזק כן הוגשו (ב'1, ב'2), ומהם עולה שאכן היו העברות של פקסים מהנתבעת לבנק בכל אחד מהימים 2.2.2004-2.5.2004, מה שלכאורה מתאים לגרסה שבתצהיר עדות ראשית לפיה הועברו לבנק צילומים של כל 3 השיקים טרם הפקדתם. אלא שה-5.2.2004 כלל אינו רלבנטי בהקשר זה משום שהשיק השלישי הופקד ב-4.2.2004, וגם נראה שמדובר בגרסה שהשתכללה – משיק (אחד) שהועבר לבנק בפקס לפי עדותו של הנתבע 2 במסגרת הבקשה לרשות להגן - לכל 3 השיקים לפי תצהיר עדות ראשית ומכאן – לא רק ל-3 השיקים אלא גם לכל טופסי ההפקדה של השיקים, בחקירה נגדית. בהתייחסו לדפי בזק אמר הנתבע 2 בחקירתו: "לפי העובדות – הגיון צריך להיות אם וכאשר לפי מה שאני טוען ששלחתי גם את צילום השיק וגם את ההפקדה של השיק, צ"ל סה"כ 6 פעולות כאלה, 3 של השיקים ו-3 של ההפקדות. ובספחים של בזק אכן רואים 6 פעולות כאלה. של ה-3 ו4 ו-5 לפברואר" (פרוטוקול מ-31.1.2010, עמ' 90). אלא שמדפי בזק עולה שהאפשרות ששוגרו גם טופסי ההפקדה של 3 השיקים, קלושה, וכך למעשה גם ביחס לשיקים עצמם. ב-2.4.2004 נעשה שימוש אחד בלבד בפקס, כך שהאפשרות שנשלחו גם השיק מה-1.2.2004 וגם טופס ההפקדה שלו, מותנית בכך שהשיק צולם קודם שהופקד, אך לא איתרתי בחומר שהוגש עותקים מצולמים של השיקים טרם הפקדתם, אשר ניתן "לשייכם" לנתבעים. מכל מקום, שעת ההפקדה היא "אחר הצהרים" ושעת שיגור הפקס היא 16:35:21 (מוצג ב' (1), כך שעצם השיגור של השיק עם או בלי טופס הפקדה אפשרי. בשאר הימים הרלבנטיים, היינו ב-3.2.2004 וב-4.2.2004, שעת הפקדת השיקים הייתה מאוחרת משעת שיגור הפקסים – מה ששם לאל את האפשרות שטופסי ההפקדה של השיקים שהופקדו ב-3.2.2004 וב-4.2.2004 אכן שוגרו לבנק. ואולם, ב-3.2.2004 נעשה פעמיים שימוש בפקס, ואילו הבנק הציג רק פקס אחד (הוראה לביצוע העברה בנקאית אשר מצורפת ל"תגובה מטעם הבנק" מ-27.4.2009), כך ששוב אפשר שגם השיק השני שוגר. אשר ל-4.2.2004 – ביום זה נעשה רק שימוש אחד בפקס וזאת לצורך שיגור הוראת העברה בנקאית (מוצג ת/18).

הבנק לא הציג את הפקס ששוגר על ידי הנתבעת ב-2.2.2004; גם אחד משני הפקסים ששוגרו על ידי הנתבעת ב-3.2.2004 לא הוצג, ולא ניתן כל הסבר לאי הצגתם, למרות שהבנק אמור לשמור בתיקו של הלקוח פקסים ששיגר לבנק. מכיוון שכך, אפשר היה לראות בפירוט שהתקבל מבזק תמיכה מסוימת בגרסת הנתבעים ככל שמדובר בשני השיקים הראשונים. אפילו מדבריו של איינהורן ניתן לחלץ חיזוק לגרסה זו - הוא אומנם טען שאליו "לא הגיע שום צילום של שיק או טופס הפקדה", אבל גם אמר: "אני מניח שהוא שלח פקס. אני לא הייתי באותו יום בעבודה" (פרוטוקול מ-30.4.2008, עמ' 56). ובכל זאת קשה להתעלם מהספק שמחלחל בין היתר לנוכח דברי הנתבע 2 עצמו.

ב"כ הבנק חזר לדפי הבזק גם במהלך החקירה ב-18.2.2010, ואז על השאלה: "אם אומר לך שבכלל פירוט השיחות, יכול להיות שזה פקסים אלו בכלל פקסים אחרים ששלחת לבנק ולא קשורים לשיקים מה יש לך לומר על כך?" תשובתו של הנתבע 2 הייתה: "יכול להיות" (שם, בעמ' 105). ועוד זאת.