בנק מרכנתיל דיסקונט בעמ נ' מכלוף

החלטה

בפני בקשתה של המבקשת כי אתיר לה להתגונן בפני תביעתו של המשיב, אשר הוגשה כנגדה כתובענה על סכום קצוב בלשכת ההוצאה לפועל בבאר-שבע, בתיק מס' 1403579102, על הסך של 9,161 ₪.

התביעה נסבה על כתב ערבות שחתמה המבקשת אצל המשיב, לאבטחת חובו של מר יניב ססי (להלן: "הלווה"), שמקורו בהלוואה בסך 15,000 ₪ שנטל מן המשיב ביום 23/7/2001.

לאחר שעיינתי בכתב התביעה על נספחיו, בתצהירה של המבקשת, בחקירתה בפני ובסיכומי טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי הגנתה של המבקשת נמצאת בתחום האפור שבין הגנת בדים להגנה שסיכוייה קלושים, ולפיכך יש להתנות את מתן הרשות בהפקדת ערובה מצד המבקשת.

טענת ההגנה של המבקשת כי לא קראה את תנאיו של כתב הערבות, או, כלשונה "לא היה לי זמן לשבת ולקרוא את זה", היא טענת סרק.

הלכה פסוקה היא שאין לקבל טענה לפיה אדם לא טרח לקרוא על מה הוא חותם אלא במקרים קיצוניים ביותר (ראה למשל ע.א. 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נ"ד (2) 559; ע"א 467/04 שוורץ נ' סנדור, פ"ד יט (2) 113).

המבקשת לא פירטה את הנסיבות אשר יובילו למסקנה כי המדובר במקרה קיצוני ביותר.

עוד יש לציין כי הטענה כלל לא הועלתה בתצהירה, אלא, לראשונה, בחקירתה הנגדית, כאשר עומתה עם סעיפים מתוך כתב הערבות הסותרים את טענותיה בדבר אופן זקיפת התשלומים שבוצעו על ידי הלווה.

"הכלל הוא (ע"א 413/79 [1], בעמ' 38), שהטענה האמורה אינה עומדת - "... למי שלא טרח לקרוא על מה הוא חותם ומה תוצאותיה של החתימה. רק מקום בו הונע החותם לחשוב כי המסמך הוא בעל מהות בסיסית שונה ממה שהוא לאמיתו של דבר, יהיה בית המשפט נכון להסיק כי החתימה - והמסמך עליו היא מובאת - הם בטלים".

עיון במובאה יעלה, שהיא מגלמת בתוכה שני יסודות עיקריים: הטענה לא תעמוד למי שאינו טורח לקרוא ולהבין את תוכנו של המסמך שעליו הוא חותם; הטענה לא תעמוד למי שמודע לטיבו של המסמך שעליו הוא חותם." (מתוך ע"א 779/87 בליט ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח', פ"ד מ"ד (3) 304) (ההדגשה שלי – י.ב.).

טענתה של המבקשת כי לא קיבלה לידיה את המסמכים הנדרשים לשם הכנת הגנתה נסתרה בחקירתה הנגדית והתבררה, אף היא, כטענת סרק.

המבקשת הודתה כי קיבלה מידי ב"כ המשיב את כל המסמכים שביקשה לקבל.

אם נזקקה המבקשת למסמכים נוספים לשם עריכת הגנתה, הרי שלא פנתה בנוגע אליהם, וההלכה היא כי "...במקרה זה לא יוכל המערער להיאחז בטענה שהיעדר הפירוט נובע מחוסר אפשרות להשיג מסמכים מהבנק, שכן כאן לא עמד המערער בדרישה המקדמית לבקש את המסמכים מן הבנק. אילו עמד בכך, והבנק היה מסרב ליתן או להציג לו את המסמכים החיוניים, כי אז היה מקום ליתן לו רשות להתגונן חרף הצגת העובדות החלקית בשל היעדר מסמכים..." (ע"א 465/89 בן צבי נ' בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66 – ההדגשה שלי – י.ב.).

טענותיה הכלליות והסתמיות של המבקשת אודות "טעויות" באופן חישובו של החוב הנתבע, לא נתמכו בכל תחשיב נגדי מטעמה.

ההלכה בעניין זה היא כי: "בגירסתו חייב הנתבע המבקש רשות להתגונן להיכבד ולהיכנס לפרטי הדברים (ראה: בש"א 216/89 אברהמי ובניו חברהלבנין בע"מ ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ [5]; ע"א 13/80 הסמינר למורות ובית-ספר מקצועי בית רבקה נ' סולל בונה בע"מ [6]; ע"א 507/85 ב' פנון ואח' נ' שטראוס חברה לשיווק (חש"ל) בע"מ [7], בעמ' 112). חובת הפירוט גבוהה היא במיוחד כשהטענה היא על חישוב של ריבית מופרזת (ראה: ע"א 396/88 ראובן נ' גן יאשיה, מושב עובדים [8], בעמ' 556; ע"א 385/59 החברה הא"י לתעשית כותנה בע"מ נ' רחמני [9]; ע"א 424/86, 431 נאות מרינה בת-ים בע"מ ואח' נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ [10], בעמ' 390)."

(ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פורסם בפדאו"ר-גוגל – ההדגשות שלי – י.ב.).

נותרה אם כן טענתה של המבקשת כי לא קיבלה כל התראה מאת המשיב אודות פיגור בתשלומים מצד הלווה.

אמנם, בחקירתה הנגדית הודתה המבקשת כי ייתכן שמכתב ההתראה שנטען על ידי המשיב כי נשלח להוריה, אכן לא נדרש על ידם.

ברם, אין המדובר בהודאת בעל דין של ממש, ובשלב זה לא הוכח בפני כי המכתב אכן נשלח.

אלא שאין להתעלם מן הטענה האפשרית, כי אם ידע המשיב שהמכתב לא הגיע ליעדו, ספק אם יכול היה להסתפק בכך כמילוי חובתו ליידוע הערבים.