בנק מרכנתיל דיסקונט בעמ נ' ג'יריס

החלטה

לפניי התנגדות לביצוע תובענה בסכום קצוב, ותגובת המשיב לטענות ההתנגדות.

המשיב הגיש נגד המבקש תובענה בסכום קצוב של 46,541 ₪, בגין ערבותו לחובו של מר פרנסיס חביב יעקב (להלן: "החייב העיקרי"), על פי כתב ערבות מיום 5.10.98. הערבות הייתה מוגבלת לסכום של 40,000 ₪, והיא נחתמה יחד עם ערב נוסף. כל אחד מהערבים חייב במחצית הערבות, כאשר לסכום הערבות התווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ומכאן סכום התביעה (20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מ-1998).

עוד פורט בכתב התביעה, כי המבקש הינו ערב מוגן. בשנת 2003 הוגשה לביהמ"ש תביעה נגד החייב העיקרי, בגין חובו שעלה אז על 200,000 ₪. ביוני 2003 ניתן פס"ד בתביעה זו, ובנובמבר 2003 נפתח תיק הוצאה לפועל. בשנת 2009 ניתן נגד החייב העיקרי צו כינוס נכסים, ולאחר מכן ניתן היה להגיש את התביעה נגד הערב המוגן, בהתאם להוראות חוק הערבות.

לטענת המבקש, חתם על ערבות להלוואה מסוימת שאותה נטל החייב העיקרי, ולא הוסבר לו כי הוא ערב לכל חוב, אלא לחוב ההלוואה בלבד. לטענתו, החייב העיקרי נטל אז הלוואה בסך של 40,000 ₪. הלוואה זו אף נפרעה, לטענת המבקש, ולעניין זה הוא ביקש מב"כ המשיב מסמכים, ולא קיבל.

עוד טוען המבקש, כי המשיב לא דאג ליידע אותו, בניגוד לחובות המוטלות עליו בחוק הערבות, על כך שהחייב העיקרי אינו מקיים את חיוביו. החוק דורש מסירת הודעה תוך 90 יום מיום שבו לא קיים החייב העיקרי את חיובו, ואילו המשיב כאן הודיע למבקש, לראשונה, על החוב ב-2013, 10 שנים לאחר שהוגשה תביעה נגד החייב העיקרי.

לטענת המבקש, המשיב לא הודיע לו על הגשת התביעה נגד החייב היעקרי, ובכך נשללה ממנו זכותו להצטרף להליך, זכות הקבועה אף היא בחוק הערבות.

לטענת המבקש, נוכח אי קיום החובות כלפיו, הוא פטור מהערבות, על פי הוראות החוק.

בנוסף טוען המבקש, כי התביעה נגדו התיישנה. המשיב יכול היה, לטענת המבקש, לפנות לרשם ההוצאה לפועל בבקשה להורות על מיצוי ההליכים, כבר בשנת 2004, שכן באותה שנה צורף תיק ההוצאה לפועל נגד החייב העיקרי לתיק האיחוד שנוהל נגדו.

לטענת המשיב, אין בטענות המבקש ממש.

המבקש חתם על כתב ערבות ועל דף מידע לערב, ובו הסבר ברור כי מדובר בערבות לכל חוב. טענות המבקש אינן אלא טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב, ומהוות הגנת בדים.

כן טוען המשיב, כי דאג לשלוח לערבים, בחודש ינואר 2003, העתק ממכתב הדרישה שנשלח אל החייב העיקרי, והודעה על הגשת התביעה, בחודש יוני 2003. המבקש בחר להתעלם ממכתבים אלו.

לטענת המשיב, אין התיישנות, כאשר תנאי להיווצרות עילת התביעה נגד הערב המוגן הוא צו מיצוי הליכים, או כפי שקרה במקרה הנוכחי – צו כינוס נכסים, שמייתר על פי החוק את צו מיצוי ההליכים לצורך תביעת הערב המוגן, ואילו צו כינוס הנכסים ניתן ב-2009, והתביעה הוגשה כחמש שנים לאחר מכן.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ומבלי להרחיב בדיון, אני רואה לנכון ליתן למבקש רשות להתגונן.

טענות המבקש מעלות הגנה אפשרית מפני התביעה שהוגשה נגדו, אם כולה ואם חלקה, ויש לאפשר דיון ענייני בטענות אלו.

בשלב הדיון בבקשת רשות להתגונן ניתן אף להסתמך על טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב. לכן, לא ניתן לשלול, כבר בשלב זה, הגנה אפשרית הנובעת מטענת המבקש, כי החייב העיקרי קיבל הלוואה של 40,000 ₪, וכנגדה בלבד – ניתנה ערבות זו. זכותו של המבקש לקבל מסמכים הנוגעים לאותה הלוואה ופירעונה, על מנת להתגונן כראוי מפני התביעה.

ככלל, טענותיו של המבקש כערב מעלות הגנה אפשרית, המעוגנת בהוראות חוק הערבות, התשכ"ז-1967. ככל שיתברר, כי המשיב לא הודיע לערב על אי-קיום חיוביו של החייב העיקרי, אפשר שהערב יופטר בשל כך, כדי גובה הנזק שנגרם לו (סעיף 26). המשיב אמנם צרף העתק המכתב שנשלח (ב-2003, שעה שמדובר בערבות מ-1998), אך עדיין לא הוכח משלוח המכתב בדואר רשום, כדרישת החוק (סעיף 26(ה) ), ולא הוברר מתי "לא קיים החייב את חיובו", ואם אמנם נשלחה ההודעה תוך 90 יום ממועד זה, כדרישת סעיף 26(א). כך גם ביחס לטענה שלא ניתנה למבקש הזדמנות להצטרף להליך, בהעדר הודעה כנדרש בסעיף 27(ג) לחוק.

לא ניתן אף לשלול את טענת ההתיישנות, ובהחלט ראויה לבירור ענייני השאלה מתי נולדה עילת התביעה נגד הערב המוגן, והאם היה זה רק כאשר ניתן צו כינוס ב-2009, ולא קודם לכן.

לאור כל האמור, אני מורה על קבלת ההתנגדות, ועל מתן רשות להתגונן.

הליכי הוצל"פ מעוכבים. התצהיר ישמש כתב הגנה.