בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ סניף יפיע נ' מגן אכיפה ושירותים בע"מ ואח'

החלטה

בפניי בקשה לביטול פסק דין שניתן כנגד הנתבעים בהעדר התייצבות.

טענות הנתבעים

1.הנתבע טוען כי מעולם לא קיבל זימון לישיבה שהתקיימה ביום 13.10.09, ובמסגרתה ניתן פסק הדין אשר הוא מבקש לבטלו.

2.כתובתו של הנתבע 2 שונתה במשרד הפנים בחודש אפריל 2009, כך שהיום הוא מתגורר בשכונת הורדים 189/4, ולא כפי שמצוין על גבי כתב התביעה.

בעניין זה הוא מוסיף כי קבלן המסירות של התובע, מר כמאל, מכיר את מגורי הנתבע בכתובת המופיעה במשרד הפנים הוא יודע את מס' הטלפון שלו והגיע אליו לשכונת הורדים, דבר שלא נעשה במקרה דנן.

3.הנתבע מבקש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק, מכיוון שלטעמו נפל פגם בהליך ההמצאה. לחילופין, מבקש לבטלו מתוקף שיקול דעת בית המשפט. סיבת מחדלו לאי ההתייצבות נעוצה באי קבלת ההזמנה לדיון ויש לו סיכויים טובים להצליח בהגנתו, כפי שהועלתה בבקשה למתן רשות להתגונן מטעמו.

טענות התובע

4.התובע טוען כי יש לדחות את הבקשה מכיוון שהוגשה באיחור, לא הוגשה בקשה להארכת המועד ולא פורט טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד. הנתבעים אינם מפרטים איך נודע להם על פסק הדין ולא מציינים תאריך כלשהו. בקשתם הוגשה בחלוף מספר חודשים מיום מתן פסק הדין ואפילו בחלוף כחודשיים מאותו יום שלשיטתם נודע להם על קיום פסק הדין.

התובע טוען כי הנתבעים ידעו ידיעה ממשית על פסק הדין, ולכן יש להחיל את מבחן הידיעה במקרה דנן ולספור את הימים להגשת הבקשה לביטול פסק הדין החל מיום 31.12.09, ומכאן הבקשה הוגשה בחלוף יותר מ- 30 ימים ויש לדחות את בקשת הנתבעים.

5.התובע טוען כי זימון לדיון נשלח על ידי מזכירות בית המשפט לכתובת אשר נמסרה על ידי הנתבעים ככתובת למשלוח כתבי בי-דין, והנתבע 2 בחר שלא לדרוש את הזימון. טענת הנתבע 2 כי הוא מתגורר בשכונה אחרת אין לקבלה, שכן לא ברור מתי הוא העתיק את כתובתו, ככל שטענתו נכונה הזימון היה חוזר מהסיבה כי הוא עזב את כתובת מגוריו.

הנתבעת 1 קיבלה את הזימון אשר נמסר בכתובת מגוריה ולא נטען דבר לעניין זה בבקשה, וברור כי הנתבע 2 ידע על קיומו של הדיון, וזאת נוכח העובדה כי הנתבעת 1 היא בבעלותו של הנתבע 2.

אין להסתמך על תעודת הזהות של הנתבע, אשר עותק ממנה צורף לבקשה, שכן לא ניתן ללמוד ממנה מתי היא הופקה.

6. מכאן, סבור התובע כי לא נפל פגם בהליך ההמצאה ולא ניתן לבטל את פסק הדין מחובת הצדק. כן סבור התובע שאין לבטל את פסק הדין משיקול דעת בית המשפט, מהטעמים שאליהם התייחס לעיל, ואילו לסיכויי ההגנה הנתבעים לא התייחסו כלל וכלל בבקשה, ואף טענות ההגנה בבקשת הרשות להתגונן מטעמם הן כלליות, ועל כן לא תצמח לנתבעים תועלת כלשהי ודין בקשתם להידחות.

דיון

7.אתחיל בטענת התובע כי הנתבעים לא הגישו בקשה להארכת מועד, ואף לא פירטו טעם מיוחד בגוף הבקשה המצדיק את הארכת המועד.

תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") קובעת כי בעל דין רשאי להגיש בקשה לביטול החלטה שניתנה במעמד צד אחד תוך 30 ימים מיום קבלת אותה החלטה.

פסק הדין ניתן ביום 13.10.09, אך לא ברור מתי הוא נמסר לנתבעים, אם בכלל, ולכן לא ברור ממתי יש להתחיל לספור את מניין 30 הימים הקבועים בתקנה הנ"ל. נטל ההוכחה כי פסק הדין נמסר בתאריך מסוים לנתבעים נופל על שכמו של התובע. התובע לא הציג אישור מסירה כזה, ועל כן לא ניתן לקבוע כי הנתבעים איחרו בהגשת בקשתם לביטול פסק הדין.

8.אמנם הנתבעים מודים בתצהירם, סע' 4, כי נודע להם על קיום פסק הדין בצורה אקראית ביום 31.12.09, תוך כדי בירור תביעה אחרת של התובע שהוגשה נגד הנתבעת 2, אך לא ניתן לראות בידיעה זו כתחליף להמצאת ההזמנה.

במספר פסקי דין, אשר חלקם צוטט בתגובת התובע, נקבעה ההלכה כי במקרים מסוימים ניתן להחיל את מבחן הידיעה ולהעדיפו על מבחן ההמצאה והמסירה, אך לא בכל מקרה ניתן לעשות זאת. כפי שנקבע ברע"א 10359/07 (עליון) נאיף אמיל סנדוקא נ' עו"ד נסים בר-חן, ואשר צוטט בתגובת התובע, אין די בידיעת בעל הדין על קיומו של פסק הדין, אלא יש להראות כי אותו בעל דין ידע היטב על קיום פסק הדין, ידע את תוכנו בבירור או היה ביכולתו לדעת את תוכנו, והוא השתהה התשהות בלתי סבירה, ארוכה ומתמשכת בייזום הליך כלשהו לביטול פסק הדין, תוך כדי ניצול ביודעין של תקלה שאירעה בהמצאה כדין של פסק הדין. רק במקרים מסוג זה ניתן להעדיף את כלל הידיעה על פני כלל ההמצאה, ואין זה המקרה בפנינו.